אבות אכלו בוסר שיני בנים תקהיינה - פרשת "וישב"

פרשת השבוע – פרשת "וישב" (פרקים ל"ז – מ')

בפרשיות הקודמות עקבנו אחרי חייו מלאי החתחתים של יעקב אבינו, ונשאלת השאלה האם יש בחייו מבנה של טרגדיה יוונית, בה הגיבור, הוא בד"כ אדם אצילי, עם כישורים בלתי רגילים, אך סובל "מפגם טרגי" כלשהי. הפגם הזה מביא אותו לחטוא ולהיכשל, ומכאן נפתחת מסכת יסורים ממושכת, שמסתיימת עם הבשלת מודעותו של הגיבור לגורם שהכשיל אותו.

מהו הפגם של יעקב?

קצת קשה להגיד זאת, אבל ליעקב יש יותר מפגם אחד. יעקב בצעירותו היה רמאי, וספק רב אם אפשר להגיד שהוא התגבר על תכונה זו, כי גם בפרשה האחרונה וגם לאחר ששונה שמו לישראל, הוא שוב מרמה את עשו. בניו למדו ממנו את מלאכת הרמייה, ובניגוד לדעתו הם מרמים את בני שכם. בפרשה זו הם רוקמים תרמית נוראית כאשר הם משכנעים את יעקב כי בנו האהוב נטרף.

יעקב נוהג בחוסר תבונה רגשית בהעדפתו הגלויה את רחל על פני לאה, למרות  ששתיהן נשותיו. לאה סובלת סבל רב מיחסו אליה, והוא כאילו לא שם לב לכך. בהגיעו לא"י הוא שוב נוהג בחוסר תבונה רגשית קיצונית כאשר מעדיף את יוסף בצורה בוטה על-פני כל האחים, ומשלם מחיר כבד על כך.

יעקב לא הגיע למודעות לגבי הסיבות לסבלו. כאשר הוא נפגש עם פרעה קרוב לסוף חייו, הוא מסכם אותם במילים המתבכיינות: "ויאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי מאה ושלושים שנים מעטים ורעים היו ימי שני חיי שמן נעורי ברחתי מפני עשו אחי והתישבתי בארץ שלא שלי ועתה בעת שׂיבתי ירדתי להתישב כאן ולא השיגו ימי את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם:" (בראשית פרשת ויגש - ויחי פרק מז) .

פרשתנו השבועית, מעבירה אותנו ל"סיפורי יוסף", שהם החטיבה הגדולה ביותר בספר בראשית, ולדמותו של יוסף, שעומדת במרכז הסיפורים האלו. יוסף הוא דמות אחרת לגמרי מיעקב. הוא עובר התפתחות מרשימה, מנער נגוע בהיבריס (חטא הגאוה וביטחון עצמי מופרז), לאדם חכם, בעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה, והוא מגיע למעלת "צדיק" וכך קוראת לו המסורת

בפרק הראשון של חייו, הוא חי במשפחה עמלה והוא אינו עובד כלל. הוא מתהדר במלבושים יקרים, הוא מלשין על שאר האחים לפני אביהם, הוא מבליט את אהבת אביו אליו, ויותר מכך, הוא מספר להם על חלומותיו המגלומנים, שבהם יימסר לידיו השלטון על המשפחה ועל העולם כולו. מהי תגובת אחיו? "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". השנאה הולכת ומעמיקה, ויוסף כאילו לא חש בכך, ורץ לספר לאחיו על חלום גדלות נוסף. בערך "טרגדיה" (ריבלין, "מונחון לספרות") נכתב כי "ההיבריס מכשיל את הגיבור וגוזר עליו ענישה וגזר-דין מוות", ואכן זה כמעט בדיוק מה שקורה ליוסף, כאשר האחים זורקים אותו לבור, אבל במעבר למצרים, מתרחש מהפך בדמותו, והוא נהפך לאדם אחר.

יוסף במערכה השנייה, בבית פוטיפר הוא אדם אחר. משהו קרה לו בימים השחורים כאשר הוא נלקח בכוח, ערום כמעט, על שיירת הגמלים, היורדת מצריימה. מי יודע על מה הוא חשב באותם ימים ארוכים על דבשת הגמל, ובאותם לילות ארוכים מתחת לשמיו המכוכבים של המדבר? מכל מקום יוסף שהיה מין נרקיסיסט חסר רגישות כשהיה בכנען, הפך לאיש כבוד במצרים בבית פוטיפר. ולא רק לאיש כבוד, חרוץ בעל תושיה, שאדונו מפקיד בידיו את כל ניהול ביתו, אלא גם לאיש אמונה, דבר העולה מתוך  תגובת הסירוב הנחרצת להצעת אשת פוטיפר המנסה לפתות אותו. יוסף מתגלה כאן בכל קומתו המוסרית, מגלה את ערכיו המוסריים כאשר הוא אומר לה, שהוא לא יכול לעשות את זה לבעלה, אשר לא "חשך ממני כל מאומה". הוא חותם את דבריו באומרו שהחטא לא יהיה רק כלפי פוטיפר אלא גם כלפי אלהים, וכאן מופיע לפנינו יוסף חדש, אדם בעל אמונה חזקה באלהים, וזהו קו בדמותו שילך ויתחזק.

יוסף מושלך לבית- האסורים, כתוצאה מעמידתו הגאה על עקרונותיו, אך גם שם הוא ממשיך להתפתח מבחינה אנושית. לא רק שהוא ממשיך להצליח ולעלות לגדולה בניהול בית-הסוהר, אנו רואים כיצד יוסף, שהיה אטום לרגשותיהם של אחיו, הפך לחבר טוב, לאדם עניו ורגיש לסבלם של חבריו לכלא. הוא מיד מבחין שמשהו קרה לשר האופים ושר המשקים, ושואל אותם מיד בבוקר: "מדוע פניכם רעים היום". כאשר הוא שומע מה היא בעייתם (חלומות קשים ומפחידים) הוא מיד מציע את עזרתו, והדבר בולט על רקע כפיות הטובה של שר האופים, אשר ישכח מיוסף ברגע שישתחרר מן הכלא. פתרונו של יוסף, מראה על חכמתו והבנתו את נפש האדם, אך יוסף בעל האמונה הגדולה באלוהים, מייחס אותו לאלוהים: "הלוא לאלוהים פתרונים".

האם אנחנו, ההומניסטים הנאורים מאמינים שבן אדם יכול להשתנות? האם איננו אומרים "הוא כבר מילדות היה כזה", או "עם הורים כאלו, ודאי שהוא יהיה כזה"... והנה התנ"ך שנכתב לפני 3000 שנה, בא ואומר לנו בסיפורי יוסף, שבן-אדם יכול להשתנות.