אברי מגיע לקיבוץ

אברי מגיע לישראל ומתחיל לנהל יומן

יומי הראשון בישראל

2.2.1952

הגעתי לארץ לבדי, לפני כמה ימים. למרות הבטחותי לאימי היא שכנעה אותי להשאיר אותה באמריקה, עם אחותי. היא טענה ובצדק, שבגיל 70 יהיה לה קשה מאד להתחיל מחדש בארץ. היא גם לא רצה לקלקל לנו את הזוגיות השברירית שלנו.

מרים ותמר באו לפגוש אותי על הרציף של נמל חיפה. היה רגע מביך. מרים כבר איננה אותה היפיפייה של קארלסבאד. עברו 15 שנה מאז נפרדנו, והשנים נתנו אותותיהן בנו. אבל לדעתי זה לא מה שהכי חשוב בזוגיות. חשוב הקשר הנפשי, חשובה הנפש הטהורה שהיא שמרה עליה. התחבקנו והתנשקנו קלות (בכל זאת תמר הייתה על ידינו ונכנסנו למונית שלקחה אותנו לחדרה.

מרים לוותה כסף מאחיה ושכרה בית עבורנו. כמובן שאחזיר את הכסף לאחיה. אני אדם די עשיר במושגים של ישראל. לאחר 7 שנות עבודה, מכירת הבית המשותף שלי ושל ויויאן, אני בעל רכוש.  מרים עדיין לא רוצה לעבור לגור עימי כאן, כי היא לא רוצה להודיע על עזיבת הקיבוץ בטרם נהייה בטוחים לגמרי בעתידנו המשותף.

בנסיעה התחלתי לדבר עם תמר בעברית, למרות שהיא יודעת קצת גרמנית. מדי פעם היא עזרה לי למצוא את המילה המתאימה. היא הייתה מאד ידידותית, למרות שאני יודע שייקח לה קצת זמן לקבל אותי כאבא. היא רצתה לשמוע על אמריקה, על החנויות ועל המכוניות. הסתבר שהיא מכירה את רוב כוכבי הקולנוע של הוליבוד, והיא אוספת תמונותיהם באלבום מיוחד. אח"כ היא התחילה לשאול על עברי, זה היה קצת מביך, אבל שמעתי שבארץ שוררת תרבות הדוגרי: מה היה הקשר ביני לבין אמה, למה נפרדנו וכו'. מרים ניסתה להשתיק אותה, אבל אני עניתי לה בכנות, בגבולות מה שאפשר לומר לנערה בת 13. אגב תמר היא נערה בעלת יופי נדיר, נשמעת בוגרת מכפי גילה, והקשר הראשון שנוצר בינינו היה ממש מעודד.

החלק השני של היום היה עוד יותר מרגש. מרים החליטה שאני צריך להראות את עצמי בקיבוץ, כבר ביום הראשון בישראל. היא רוצה שאכיר  את אהוד, את החברים, אולי אפילו את צבי., ושהם יכירו אותי. היא אומרת שאם יש משהו מפחיד בחיים צריך ללכת ישר לקראתו, והופעתי הראשונה בקיבוץ אכן מפחידה אותי.

הגענו לחדר האוכל, בשעת הצהריים. חדר האוכל היה בצריף גדול. הרעש היה עצום. כשנכנסתי עם מרים ותמר, השתררה דממה. עשרות עיניים ננעצו בי. פה ושם שמעתי אמירות כמו "הנה הגרמני של מרים". בקיבוץ אין סודות, כולם ידעו על תוכנית האיחוד המחודש שלנו. ממרים ידעתי כי לא מעטים חקרו אותה, ואף הביעו דעתם.

מרים לא נבהלה, ובזמן שעברנו דרך השולחנות, הציגה אותי בפני חבריה. התיישבנו בשולחן צדדי, ולפתע התיישבה אתנו אחותה של מרים החיה בקיבוץ, עם בעלה. זה היה יפה מצידה כי התנגדה לתוכנית שלנו. דיברנו על כל מיני נושאים (בעברית כמובן כי אני זכרתי שבקיבוץ לא מדברים בפומבי גרמנית). שאלתי הרבה שאלות על הקיבוץ והם השיבו ברצון.

אח"כ מרים ואני הלכנו לבית הילדים של אהוד ומרים אמרה לו: "אהוד חמודי, תכיר, זהו אברי, הוא חבר שלי". אהוד הסתכל עלי ונתן לי יד. הוצאתי מהתיק את המתנה שהכנתי עבורו ונתתי לו אותה.

הלכנו לביתה של מרים, ואני הרגשתי שעברנו כמעט את כל המבחנים של היום. הגענו לביתה של מרים. זאת הייתה דירת חדר אחד ומרפסת. רובו של החדר היה תפוס ע"י מיטה זוגית. ללא מטבחון וללא שרותים. אני התפלאתי, הרי בכל זאת יש לה גם שני ילדים. היא אמרה לי: "לשרותים הולכים למזכירות, מרחק 50 מטר. להתרחץ הולכים למקלחת הציבורית. מטבחון לא צריך, כי הקיבוץ לא מספק פרודוקטים לבתי החברים. אוכלים שלוש ארוחת בחדר האוכל." היא הוסיפה גרתי כבר ברמה יותר גבוהה, וזה מחיר הגירושין."

אחה"צ הגיע אהוד. עשינו ביחד טיול לרפת, ואח"כ שיחקנו בחדר של מרים בצעצועים שונים שהבאתי עימי. שמתי לב, שהיות והוא גר עם שתי נשים לא היו לו צעצועים של בן. היו בעיקר בובות, וכמה משחקי שולחן. אהוד היה ידידותי כלפי וסיפר לי דברים על בית הילדים.

בשבע בערב אהוד היה צריך להתייצב לארוחת ערב בבית הילדים, ואנחנו ליווינו אותו. אח"כ הלכנו לאכול בחדר האוכל ארוחת ערב. אחרי הארוחה אני חזרתי ל"חדר" של מרים, ומרים הלכה להשכיב אותו בבית-הילדים.

הקולקטיביות הזו בגידול הילדים לא מצאה חן בעיני, למרות ההסבר שקיבלתי שדירות החברים קטנות מדי. אני חשבתי בליבי שהאילוץ הפך לאידיאולוגיה של חינוך שיתופי ומאד נוח לחברים להיות פנויים משעה 8.30 לענייניהם.

אח"כ הלכנו למועדון לחבר, ושם התיישבה סביבנו חבורה שלמה וביקשה שאספר להם על המלחמה בצ'כיה. ראיתי שהם מאד התרשמו, בעיקר מהסיפור על רצח היידריך. במועדון שתינו כוס קפה (עוגיות לא היו) והתרשמתי ממגוון העיתונים וכתבי העת שהם מקבלים. למעשה המועדון נקרא "חדר תרבות" והוא באחריותה של מרים.

לבסוף הגענו שוב לביתה של מרים. כן, שכבנו, והיה טוב, כמו פעם.