הביוגרפיה האמיתית של אמי (חלק ב')

מה היה יחסה לציונות וליהדות? צריך לזכור שרות באה מעמדה קומוניסטית של שלילת הציונות מכל וכל. לדעתי היא אף פעם לא הגיעה לכלל הזדהות עם הציונות, למרות שלכאורה השואה, עליית גרמניה הנאצית, והעובדה שכל-כך הרבה מחבריה בסודטים הפכו לנאצים, היו אמורים לגרום לה להתפכחות מהאמונה בקומוניזם ובאחוות עמים.

את ההיסטוריה הציונית של מאה השנים האחרונות לא ממש הכירה, וגם לא התעניינה בה. את השפה העברית לא למדה כראוי, ולכן לא הייתה מסוגלת לכתוב ולקרוא באופן שוטף ספר עברי, וכך יצא שהיא הייתה מרוחקת מהספרות העברית. לעומת זאת הייתה מחוברת לספרות הרוסית הגדולה, לספרות הגרמנית, לספרות הצרפתית, ולספרות האנגלית. את האהבה הזו לספרות היא הורישה לתמר ולי.

זכורתני ערב אחד במלחמת סיני, שכל בני כיתתי התרימו את הוריהם למען "קרן המגן". אימי ואבי, למרות שכבר היו גרושים קיימו ויכוח צעקני בנכוחותי על הסוגיה הזו. בעיני אמא שלי, נאצר, שליט מצרים,  היה נציג כוחות הקידמה, סוציאליסט, וישראל ייצגה את הכוחות האימפריאליסטים. היא לא הסכימה בשום אופן לתרום לי גרוש אחד. אבא שלי היה ציוני נלהב, ולא היה מוכן לשמוע דברים כאלו. אני לא זוכר בדיוק איך נגמר הויכוח, אבל נדמה לי שלמחרת הייתי הילד היחידי בכיתה שלא הביא כמה פרוטות.

עליזה אולמרט כותבת על הוריה כי הם "מעולם לא הכו שורש בארץ"... וכי הייתה שותפה לטלטלה של שני אנשים צעירים, שהגיעו לכאן אחרי שהמולדת התרבותית בגדה בהם..."הייתי שותפה לעקירות ולזרות שלהם" (7 ימים, 20/02/09). מצאתי שזהו תיאור מאד קולע למצבה של אמא בארץ.

יחסה ליהדות, ובעיקר ליהדות הדתית, היה שלילה מוחלטת, (ולמרות זה אני הפכתי למורה לתנ"ך ויהדות). אני לא חושב שהיא הכירה את התנ"ך, ובעיניה הדתיים כולם היו "קלריקלים" וריאקציונרים. את היחס הבסיסי לדת היא שאבה כנראה ממרקס, שאמר ש"הדת היא אופיום להמונים". את מושגיה על היהדות היא שאבה מכמה שירים של היינה: "הויכוח" ו"שבת המלכה". בפואמה יש ויכוח תיאולוגי בין כומר לרב, בפני המלך והמלכה. בסופו המלך שואל את המלכה מי צודק בין השניים. תשובתה היא : "לא אדע עם מי הצדק/ אך נדמה לי, כי שניהם/ הנזיר וגם הרבי/ ריח רע נודף מהם". הפואמה הזו ממחישה את הניכור של היינה שהיה אתיאיסט מושבע, מהיהדות. זה בערך היה גם יחסה אל היהדות. יחד עם זאת היא סיפרה לי גם את הפואמה "שבת המלכה" של היינה, העוסקת ביהודי שכל השבוע הוא חי חיי כלב, והוא בעצם ממש כלב, אך בליל שבת ובשבת הוא הופך לנסיך. שיר זה מבטא את רגשותיו האמביוולנטים של היינה כלפי היהודים, בין משיכה לדחייה (היינה כידוע המיר את דתו לנצרות).

יתכן שהעובדה שאמא סיפרה לי פואימות בע"פ, תעורר תמיהה בלב הקורא. אך זאת לדעת, אמא הייתה מספרת סיפורים מוכשרת מאז ילדותה. אנחנו (תמר ואני) כילדים נהנו מהכישרון הזה המיוחד שלה. היא סיפרה לי את סיפורי ספר הג'ונגל בצורה כל-כך חיה, שאני רואה את התמונות האלו שהעלתה לנגד עיני עד היום. אחרי הסיפורים שלה, ספר הג'ונגל המקורי ממש שיעמם אותי. כמו-כן היא סיפרה לי את אגדות האחים גרים, "אגדת הניבלונגים", ואגדות של עמים אחרים. היא ידעה ליצור דרמה, להעביר צבעים ורגשות, וזה היה ממש פנטסטי.

פעמים רבות, היא נהגה לספר לי את הסיפורים לפני השינה, בבית הילדים, בשעת ההשכבה. היינו שוכבים בחושך, בחדר הילדים, ארבעה ילדים ורות היתה מספרת ומספרת. לפעמים זה נמשך שעה. זה היה קצת בניגוד לכללי ההשכבה. לעיתים קרובות היו נאספים ילדים נוספים ליד החלון של חדר השנה, ואני מאד התגאיתי באמא שלי.

לאחר הסטיה הגדולה שעשינו, נחזור לסיפור הכרונולוגי.

הימים היו ימי מלחמת העולם השניה, אמנם ממשפחתה של אימי לא ניספה אף אחד, כי כל בני המשפחה או עלו לארץ, או הגרו לארצות הברית, עוד לפני המלחמה, אך אחיה האהוב של אימי – יהושע – נפל כחייל עברי, בשבי הגרמנים, והדאגה אליו היתה רבה.

כאמור אמי ואבי הצליחו להתגבר על המכשול של התנגדות הקיבוץ לקליטתם, והחלו את חייהם בקיבוץ בערך ב-1942. אבל חיי הנישואים התנהלו תוך מריבות קשות מאד. למה הם רבו כל-כך הרבה קשה לי להבין ממרחק השנים, מה גם שרוב המריבות התנהלו בגרמנית, ואני לא הבנתי. יכול להיות ששניהם היו אנשים שלא יודעים לוותר. אבא שלי היה אדם מאד רגיש לכל זלזול בכבודו מצד אחד, ומאד בלתי רגיש לרגשותיו של הזולת מצד שני. שניהם היו ווכחנים בלתי נלאים כפי שכבר ציינתי, וידעו היטב לפגוע אחד בשני בעזרת מילים. כשהם רבו הם יכלו להתנהג כמו משוגעים. למשל זכור לי כיצד אמי בורחת איתי על זרועותיה, לחדרו של מזכיר הקיבוץ כשצבי דולק אחריה. חלק ממריבותיהם הם היו מביאים לפני תמר, ששימשה כבר בגיל 10 השופטת ביניהם, והיתה צריכה לפסוק "מי הצודק!" במקרה שפסקה לטובת אמא, צבי היה מחרים אותה למשך חודשים.

אני נולדתי ב-1945 , ועד להולדתי, כלומר בחמש השנים שהם היו ביחד, הם כבר הספיקו להיפרד לפחות פעם אחת לחודשים ארוכים, ואח"כ לחזור לחיים זוגיים  למה הם החליטו לעשות עוד ילד? ממש לא ברור לי. האם הייתי "ילד פיוס"?

ידוע לי ממקור מסוים שאמי אמרה ש"מגיע לצבי ילד משלו". יתכן גם שרצתה עוד ילד. הרופאים אמרו לה, כך סיפרה לי, כי הריון יסכן את חייה. למרות זאת החליטה להרות (אמרתי כבר שהיא הייתה אמיצה?) עוד פעם לאבי. הפעם ההריון הצליח וכך נולדתי אני.

נראה לי כי רות הייתה מאושרת עם הילד החדש, (שזה אני) כך זה נראה בתמונות, למרות ההגבלות שהוטלו על האמהות בית התינוקות הקיבוצי.

 פרק רביעי

אבל המריבות הקשות עם צבי לא פסקו. הבית הפך לעיתים לגהינום. ואז כשהייתי בן -6 לערך, בשנת 1951 הם נפרדו שוב, וכל אחד עבר לגור בחדר משלו. אני זוכר שאבי מטייל איתי לפנות ערב, מאחורי הבית, בדשא העמוק הלא קצור, ואומר לי בקול עצוב, שאמא בקרוב לא תגור איתנו. אני הרגשתי את העצב שלו, קצת ריחמתי עליו, אבל הבנתי שאת הנעשה אין להשיב.

ניתנה האמת להיאמר, שהפירוד הזה היה לטובת כולם. מעכשיו היה חדר לכל אחד מהם. לי נקבעו ימים קבועים לביקור אצל כל אחד מהם (יום אצלו, יום אצלה, וחלילה לי להתבלבל)  ולתמר לא נקבעו, ולמעשה היא שהתה רק בביתה של אמא. באותה שנה התרחשה עוד תפנית בחיי המשפחה, תמר ניתקה את הקשר עם אבי. על הסיבות לכך אכתוב בקצרה: באותה שנה נודע לתמר שצבי אינו אביה. צבי היה עבור תמר אב מלא קריזות, קשה ומפחיד. היא עמדה "בקו החזית" הראשון בינו לבין אמא והיא ידעה שכל זמן שהוא כאילו אבא שלה תהיה לו סיבה ותירוץ לבקר אצל אמא ולהמשיך את המריבות המטורפות שלהם בביתה. תמר חשבה שרק ע"י ניתוק הקשר איתו, "בית המשוגעים" הזה ייפסק. העובדה שבאותה שנה נודע לתמר שהוא אינו אביה בכלל, הקלה עליה את החלטה (לתמר לא סיפרו עד גיל 13 מיהו אביה...), אך בהחלט לא הייתה הסיבה המכרעת לניתוק הקשר.

הקשר בין תמר וצבי, לא שוקם, עשרות שנים, עד יום מותו של צבי. לצבי היה קשה להשלים עם כך, והוא תלה את הסיבה לניתוק ביניהם "בקבר בצ'כוסלובקיה" (כלומר באביה המנוח). כפי שתמר הסבירה לי בשנים מאוחרות יותר - לא זאת הייתה הסיבה העיקרית לניתוק, אלא התנהגותו מלאת הריב ומדון, לאורך שנים, כלפי אמא וכלפיה, שכללה "ברוגזים" וחרמות על כל ענין קטן. הדרך שבה הוא נקט כדי להחזיר אותה אליו הייתה תמיד מוזרה. למשל הוא קנה לה ספר יקר ערך  מציוריו של ורונזה. אבל בהקדשה הוא כתב "לבת הסוררת".

אני שכאבתי את זה מהצד, לא ממש הבנתי את מה שהתרחש ואת העובדות מאחורי הפירוד הזה. בגיל מאוחר הבנתי את תמר. הבנתי, כי המחלה של אבי עשתה אותו לאדם שקשה לשאת אותו (על מחלתו הקשה נודע לי רק בגיל 21). מצד שני היה לי צר עליו, ותמיד חשבתי שחייו היו יכולים להיות שונים אם הייתה לו את המשפחה של תמר. גם לי היה יותר קל לשאת את הטיפול בו ב- 16 השנים הארוכות והאחרונות שלו, כשלא הייתה לו אישה, וכל הטיפול בתקופות המחלה שלו הוטל  עלי. אבל בסה"כ לא היו לי ואין לי טענות כנגד תמר. זה מה שהוא בישל לעצמו. נכון הוא היה אדם חולה, אבל אמא שלי תמיד אמרה: אצלו קשה לדעת מה נבע מהאופי ומה היה חלקה של המחלה. כילד אני חוויתי את זה כגזרת גורל, שבה מעורבים כוחות גדולים שמתאימים אולי לטרגדיה יוונית, וכמובן לא יכולתי להבינם. לאחר עשרות שנים הבנתי שאי אפשר היה לשנות את מהלך הדברים. וכך צבי גר מאחורי ביתה של תמר, במרחק של עשרים מטר, אבל המרחק הנפשי ביניהם היה בלתי ניתן לגישור.

פרק חמישי

בביתה הקטן של אמא (חדר של שלוש על ארבע מטר, ללא שרותים) היה לי כיף. אמא החליטה, כך סיפרה לי, כשהייתי כבר מבוגר, כי היא לא תכניס לביתה יותר שום גבר. היא החליטה להקדיש את חייה לילדיה. היא שפעה אהבה עזה, אלי ואל תמר, ואני מאד אהבתי את שתיהן (זה לא עבר לי...). אני הייתי עוזר לה בעבודות הגינה, מביא נפט הביתה, מביא את סל המצרכים מהאקונומיה (היא קיבלה תוספות מזון מהקיבוץ, בגלל מצב בריאותה הרעוע, וחצי מזה הלך אלי, חזיר שכמותי...). אמא הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של תמר וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. אני זוכר שפעם בני כיתתי, בכיתה ו' לערך, באו אלי בטענות שאני מספר לאמא כל מה שקורה בכיתה, ועלי להבטיח לחדול מכך. אני זוכר ויכוח ארוך בחושך לאחר ההשכבה (זאת הייתה לינה משותפת), כשאני כופר בזכותם להטיל עלי צנזורה בתוך ביתי. כבר אז הייתי נאמן לעקרון חופש הביטוי.

היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו צרצר המצפון של פינוקיו). זכור לי שבכיתה ד' או ה' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמא אומרת לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב להשכבה) ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צבי (שהיה תלוי על הקיר) ומביט עליו בקנאה. איתן תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.

הייתה לה עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, שמרצה עד היום עונש של 14 שנים בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ואנחנו בכיתה ח' היינו חברים ממש קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. יום אחד המורה למתמטיקה עובר בתחילת השיעור בין השורות ומבקש שיראו לו את שיעורי הבית במחברת. פתאום אני מבחין שמחברתי נעלמה. כעבור שתי דקות החבר שלי מודה בחיוך שהוא הציג את מחברתי לפני המורה וכך אני ספגתי את הנזיפה והוא יצא נקי. מקרה אחר: אני ואותו חבר עשינו סייף בעזרת מטאטאים שהיו בכיתה (זה היה "בית כולל", שגם למדנו ובו גם ישנו, למעשה בילינו בו 20 שעות מהיממה). פתאום הופיעה המחנכת מאחורינו ומתחילה לתת לנו שטיפה: "זה היחס שלכם לרכוש הקיבוץ...". אני מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה את חברי, ופתאום אני מבין שאני עומד לבד מול המחנכת. הבחור פשוט נעלם.

סיפרתי את המקרים האלו לאמא והיא ראתה את זה בחומרה רבה. היא אמרה לי: "איתן, התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר שהיא מאד צדקה. הבחור הזה סיבך עשרות חברים שלו כאשר הוא פשט רגל, ולבסוף מכר חומרים ותוכניות לאירן שיכלו לשמש אותה בהקמת תעשיה לחומרי השמדה כימיים, ועל-כך נענש במאסר ממושך.

מצד שני, לפעמים היתה לה מעורבות גדולה מדי בחיי ובחיי כיתתי. למשל, הייתה בכיתתנו ילדה נחמדה, שאימי החליטה שהיא "פאלשה קאצה", שזה אומר "חתולה מזוייפת". אני לא יודע למה היא אמרה את זה, אבל אחרי כמה חודשים התאהבתי באותה ילדה, והאמירה הזו חסמה אותי מליצור קשר עם אותה ילדה.

בכלל, לפעמים אני חושב שהקשר העמוק שהיה לי איתה מנע ממני לקשור קשרים עם המין השני עד גיל מאוחר. כמובן זו רק השערה, אבל בכל זאת אמהות כל-כך "עוטפת" כמו שלה מעלה את השאלה האם זה כל-כך טוב? מהי דרך האמצע בין לטפח את הגוזל לבין לדחוף אותו להמריא מחוץ לקן? "אין לי תשובות רק שאלות, ולכן אמשיך לכתוב", אמרה סופרת אחת.

 פרק שישי

אם היו לאמא יחסים קרובים איתי, בשנים אלו, עם תמר הם היו עוד יותר קרובים. קודם כל בגלל ששתיהן נשים ושנית תמר הייתה יותר מבוגרת ממני ב-7.5 שנים. תמר הפכה לעלמה מאד יפה, משכילה ונעימת שיח, מוקפת בחברים וחברות. אני חושב שאמא היתה מאד גאה בה. תמר קשרה הרבה קשרים חברתיים, והיו לה הרבה חברות וחברים. והיו לה גם הרבה מחזרים. אני זוכר שכל המחזרים/ חברים היו מגיעים כצעד ראשון לבית של אמא ושם זוכים לאירוח חם. תמר שיתפה והתייעצה הרבה עם אמא ביחס לאותם חברים. גם אני הייתי שותף מעריץ לחוויות של תמר, והיו לי קשרים חמים עם חלק מהחברים שפקדו את ביתנו. לתמר הייתה חברה חכמה בשם אמה (בסגול), ואני זוכר שהיא השאירה מתנה לאחר ביקור ספר תמונות סיניות כמתנה. קראתי את ההקדשה ושם היה כתוב (אני לא ממש זוכר מלה במלה) שהיא מודה על חוויית הפגישה על הרגשת "הטוהר" שהיא חוותה במפגש עם אמא ותמר.

מכל מקום, החבר האחרון היה נפתלי מהקיבוץ השכן עין החורש, ואחרי שנה וחצי, תמר ונפתלי בני ה-22 התחתנו בחתונה רבת משתתפים משני הקיבוצים. בחתונתם אבא ישב לידי וטרטר לי באוזן, "איזה אי-צדק ישנו בכך שאף אחד לא מזכיר שהוא הביא את אמא ותמר לגבעת חיים". זה פשוט הרס לי את החתונה, אבל כרגיל גם ריחמתי עליו.

תמר הקימה משפחה למופת, עם ארבעה בנים ובנות, אחד יותר מוצלח מהשני. אמא מילאה את תפקיד הסבתא באהבה והתמסרות. היה לאמא קצת קשה להרפות את הקשר בינה ובין תמר, דבר שהיה הכרחי כדי לבסס את התא המשפחתי החדש. אמא הייתה רגילה שתמר ונפתלי יבואו אליה לארוחת ארבע, עם בתם הקטנה דליה, כל יום. יום אחד, תמר ונפתלי הודיעו לה שמעתה הם יבואו רק פעם בשבוע, ביום שישי. היה לה מאד קשה לקבל את זה, ואני מתפלא היום כיצד אשה נבונה כמוה לא הבינה שכך צריך להיות. אני נורא הזדהיתי עם כאבה, אבל היום אני מבין את הבעייתיות בחיים של הורה שמשולבים כל-כך בחיי ילדיו. מכל מקום היא השלימה עם זה, ועברה תהליך