תולדות אבי חלק א'

צבי קאליש (אבא שלי) 1912 – 1995

ביוגרפיה

נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי: זִרְעִינוּ

בְּמַעֲנִית לֵבָב;

וְיוֹם יַגִּיעַ וְהָיִינוּ

לְשִׁבֳּלֵי זָהָב.

לכתוב על אבא זוהי משימה אוקייאנית. זוהי דמות שיש לי ממנה כל-כך הרבה זכרונות, כל-כך הרבה רגשות אמביוולטים כלפיה, שאני מרגיש שאני ממש טובע ב"חומר". אני מרגיש חשש שלא אוכל להקיף בדפים ספורים חיים עשירים שנמשכו על פני שמונים ושלוש שנה, וודאי שלא אמסור אותם בדייקנות.

האם אתחיל בצבי בבית אביו? (בדברים אלו נגעתי בחיבור על סבא זבולון).

האם אתאר אותו כילד, ובגימנסיה?

האם אתאר את אבא בתנועת הנוער?

האם אתאר אותו בקיבוץ, הרי זו תקופת זמן של שנים רבות.

האם אתאר את צבי כחקלאי? כטייל נלהב, כאוהב חיות?

האם אתאר את יחסיו עם אמי ואחותי (בדברים אלו נגעתי בחוברת על אמי).

האם אתאר איזה אב הוא היה לי?

איזה מין דוד הוא היה לרותי ויגאל?

האם אתאר את נשותיו הרבות?

האם אתאר את מחלתו רבת השנים?

ברור  שהחוברת הזו היא לא רק על אבי. היא על אבי ומשפחתו, ויותר נכון לומר שהיא על אבי ועלי, כי כל מה שייכתב כאן עבר את הפילטרים שלי, את העיניים שלי ואת הלב שלי, את הזכרון שלי, אם כי אני ניזון גם ממסמכים שהוא השאיר אחריו, יומנים, וזכרונות של בני המשפחה.

אולי אתחיל מסיפור קצר על אבי מתקופת הגימנסיה, כי בסיפור הזה יש הרבה קווים שאיפיינו אותו כל חייו. הסיפור הזה סופר לי ולאבי ע"י אחד מחבריו של אבא מימ הגימנסיה, כאשר אבי היה באחת מתקופות הדכאון שלו, ואותו חבר רצה לעודד אותו.

אותו חבר מניו-יורק, בשם פרנק, תיאר שעור היסטוריה בכיתה (כיתה י"א, כנראה) כאשר המורה דיבר על הקרב האחרון בין אנשי קרתגו לרומאים ואמר שזה היה ב203 לפנה"ס. צבי הצביע ואמר שזה היה ב-202 לפנה"ס. המורה ניסה להמשיך בדבריו אך צבי (אז קראו לו פריץ) לא ויתר וחזר שוב על-כך שהמורה טועה וזה היה ב-202 לפנה"ס (אגב הוא צדק). המורה איבד את סבלנותו ונתן לאבי סטירה.

השיעור הופסק ומועצת התלמידים הכריזה על שביתה בבית הספר, עד להתנצלות המורה, שלא אחרה לבוא. אבי הפך לגיבור היום.

הסיפור הנאיבי הזה עודד את אבי, ולמחרת הוא החל לצאת מהדיכאון שלו.

בסיפור הזה אני רואה כמה קווי מפתח באישיותו של אבא.

מלחמה עיקשת על האמת שלו בלי רגישות ליחסי אנוש.

מרדנות כלפי כל סמכות, ואי הכרה בעקרון ההירארכיה בחברה האנושית.

זכרון מצוין ויכולת איטלקטואלית מאד גבוהה.

רצון להתבלט ולהיות מין גיבור.

רצון לפופולאריות שממנה נהנה עד לעלייתו לארץ, ולדאבון הלב איבד את אותה ואת הכשרון להשיגה בחייו בקיבוץ.

אבל, למעשה צריך להתחיל בילדותו וביחסיו עם הוריו, כי אלו הם הדברים שבונים את האישיות הבסיסית של האדם. צבי נולד כפריץ ב-1912 הילד האמצעי של זיגפריד והילדה. כבר לפי השם אנו רואים כי הוריו ניסו להקנות לו זהות אוסטרית. צבי היה בן למשפחה מסועפת, שכללה סוחרים גדולים, עורכי דין ורופאים. בזכרונותיו (מעין תקציר שכתב עבור רותי אחייניתו, כאשר על האנשים שהרשימו אותו, הוא מרחיב את הדיבור). הוא מציין בהערכה קרובי משפחה שהגיעו להישגים, כמו דודו ארנולד שהוסמך ע"י הטכניון האוסטרי כמהנדס בכיר (בניגוד לאביו שלא השלים את השכלתו). הוא כותב באריכות על אבי סבתו (סבה של אמו) , סבורסקי, שהיה סוחר עשיר מאד, בעל אימפריית חנויות של בשר בוינה, פריז ובודפשט. הוא כותב על קולגות של פרויד ממשפחתנו, על קציני צבא ומשטרה גבוהים. הוא כותב על אחיותיה העשירות של אמו, שאחת מהם הייתה אמנית די ידועה באוסטריה. הוא כותב על ד"ר פוליצר שהיה נשוי לאחות אמו,מרתה, והיה "חברמן": "הוא היה רופא נשים, זמר, סייפן, ידע לשתות יפה, ידע לצוד ברובה, רקדן ומאהב גדול (גם כשהיה נשוי)...". אפשר מדברים קצרים אלו ללמוד על ערכיו הבסיסיים, שהתנגשו עם ערכי החלוץ שאימץ לעצמו מאוחר יותר. אחד הדברים שאבא מזכיר לא פעם בזכרונותיו, היא העובדה שהוריו התחתנו בניגוד לרצון משפחותיהם. הזכרון הטראומטי היה שאת אביו לא קיבלו במשפחתה העשירה של אמו. הוא גם כותב כי כתוצאה מהדחייה הזו לא היה להם קשר עם חלקים אחרים של המשפחה. אפשר לחוש ברגש הנחיתות שהיה לו ולמשפחתו לעומת הענפים היותר מוצלחים של המשפחה. יחד עם זה אפשר גם להבין שהיה לו קשה לעזוב משפחה כזו גדולה, ולהגר בודד לא"י ולקיבוץ. בחוברת שהוצאתי על אביו, זיגפריד, באה לידי ביטוי ביקורתו על אביו.הוא מבקר אותו ואת אימו על כך שהם ניסו להעלים ממנו את זהותם היהודית. הוא מתאר בהרחבה כיצד התגלתה לו באקראי זהותו היהודית בגיל 6 בערך. זאת גם הייתה מעין טראומה, כי זה התגלה לו תוך זריקת אבנים על יהודי, מפי האומנת שלו. צבי וכל האחים מאד כעסו על הוריהם. בנוסף לא נחגגו חגים יהודיים, והיה לחץ עליו ללכת לבית –ספר נוצרי. אביו כמובן שלא היה ציוני, ועל כך היה לצבי מאבק אתו.תחום אחר שבו הייתה לאבי ביקורת על אביו, היא העובדה שלא היה איש עשיר, וגם לא בעל תואר אקדמי. אביו שגדל כיתום, היה אדם די אמיד והצליח לשמור על רמת חיים די גבוהה של משפחתו. אך הוא לא היה עשיר כמו משפחת סבורסקי שממנה באה אמו הילדה, ולא היה לא מקצוע מוגדר. אבי מתאר בעדותו את אביו כלוזר מבחינה כלכלית, ולמרות שזה לא היה נכון, כך הוא ראה אותו (כנראה בהשפעת אמו).

מה שחשוב להבין שאביו לא היה בשבילו דמות להזדהות, וגם בקרב משפחתו לא מצא דמויות להזדהות, בגלל ציוניותו בעלת הגוון הסוציאליסטי והן בגלל הנידוי החלקי שמשפחתו סבלה ממנו.

האם אמו היתה דמות להזדהות?

אמו, הילדה, לפי כל התיאורים הייתה אשה מפונקת, שבילתה את רוב זמנה בביקורים אצל חברותיה, לא תיפקדה כעקרת בית, והתגעגעה לרמת החיים שידעה בבית הוריה (אמה הייתה בתו של סבורסקי הסוחר הגדול). צבי סיפר שהוא היה הילד האמצעי, בין  האחות גרדה לאח הקטן שלמה. הוא סיפר שהוא הרגיש מקופח, שהוא מקבל הכי פחות אהבה מכל הילדים. נוסיף לזה את העובדה שהוא גודל ע"י אומנות, ונקבל אולי את ההסבר לרדיפת הנשים הבלתי פוסקת שלו, בבגרותו.

ובכן מי היו הדמויות להזדהות עבורו? לאור קריאת זכרונותיו, נראה לי כי יותר מכל היו אלו המדריכים הבכירים של תנועת הנוער שלו "הבלאו ווייס". כמו כן היה האידיאל של הציונות, של הסוציאליזם כאידאלים מופשטים שאיתם הזדהה. והייתה גם קבוצת "השווים"  (Peers ) חברי התנועה שאיתם היו לו המון חוויות ורעיונות משותפים. אך בשלב מסויים של חייו, עם הגיעו לארץ ולקיבוץ, הם עזבו אותו והתנכרו אליו.

כל הדברים שתיארתי לעיל יצרו אישיות, מלאה קרעים וסתירות, עם נטייה חזקה לדכאונות, למאניות כדי להתגבר על הדכאונות, ובכלל – נוצר כאן אדם שלא ידע גבולות, שלא ידע לשתף פעולה עם הזולת, לא רגיש לרגשות עצמו ולרגשות זולתו.

 הזכרתי את ניסיונותיו להתמודד על זהותו היהודית מול ניסיונות הוריו להקנות לו זהות אוסטרית. נשאלת השאלה האם הוא הצליח להתנער מזהותו האוסטרית?

לדעתי, הוא נשאר יהודי-אוסטרי עד אחרית ימיו. עדות לכך אני רואה בכך שהוא נסע לבקר בוינה כל קיץ כמעט, במשך שנים רבות. הוא היה בקי בהיסטוריה האוסטרית בפרטי פרטים (שהיו מתישים את איש שיחו). הוא דיבר כל חייו בהערצה על הקיסר האחרון פרנץ יוזף. הוא טיפח לו חוג ידידים אוסטרים, שאותם היה מבקר כל קיץ והיה מבלה איתם שעות רבות. יחד עם זה הוא לא שכח להזכיר כי האוסטרים היו ונשארו אנטישמיים. הוא גם כתב בעיתונים אוסטרים, והופיע בויכוחים פרו-ציוניים ציבוריים באוסטריה, כנגד אויבי הציונות.

אספר על טיול השורשים שלנו.

ב-1995 אבא לקח אותי ואת בני נכדו, שהיה בן 16, לסיור שורשים בוינה ובצ'כיה. באותו סיור ראיתי עד כמה הוא קשור לוינה ולוינאיות.. היו לו שם שלוש חברות טובות. אצל אחת התגוררנו. עם השנייה אכלנו ואחרי השלישית הוא חיזר באופן נמרץ. הראשונה הייתה נשואה לחבר נעורים שלו שחזר לוינה אחרי שנות גלות ארוכות באנגליה. אחרי המלחמה אותו חבר חזר לוינה ונהייה סופר אוסטרי. השנייה, הייתה אלמנתו של עיתונאי וינאי בשם יוסף טוך. הוא היה קומוניסט שנים רבות, ובשנות השלושים היה חבר גבעות, עד שהצטרף למתנדבים במלחמת האזרחים בספרד (1936). השלישית, הייתה אמא של חוקרת צעירה שהזדמנה לגבעות במהלך מחקרה על תולדות השומר הצעיר באוסטריה. אבא שלי חשב שיצליח לשכנע אותה להתחתן איתו. בנוסף להן היו לו עוד חברים בוינה מתקופת נעוריו ששמחו לארח אותו .

יחד עם זאת הוא שמר על זהותו היהודית. בליל שבת אחד הלכנו לבית הכנסת המרכזי בוינה. בני השתעמם ויצא החוצה. לאחר שהטקס נגמר יצאנו מבית-הכנסת ואבי התנפל על בני בחמת זעם וצעק עליו: "אתה רוצה רק ליהנות מהאנטישמים האוסטרים האלו, ושוכח את מה שהם עשו ליהודים. זה מה שאתה מראה כשאתה יוצא באמצע התפילה".

אין ספק שלצד זהותו האוסטרית, ובעצם לפניה, עמדה זהותו הישראלית הציונית. הוא הגיע לשליטה מלאה בעברית, לאחר שעלה לארץ ללא בסיס בשפה זו. הוא קרא בעברית חופשי, כתב בעברית טובה, והכיר את ספריהם של לא מעט סופרים עבריים. הוא הכיר גם בצורה לא שטחית את ההיסטוריה של עם ישראל ושל הציונות. בהשקפתו הפוליטית הוא היה איש ארץ-ישראל השלמה.

.

בבניית זהותו הציונית של אבי, חברותו בתנועת הנוער ה"בלאו-ווייס" הייתה מאד חשובה. הוא הגיע בתנועה זו למעמד של מדריך בכיר, היה בהנהגת התנועה ותמיד זכר את הזמנים האלו כ"תקופת זוהר" בחייו.

זאת הייתה תנועה מאד מיוחדת ודי שונה מתנועות הנוער שאנו מכירים כיום. היא התנהלה ע"י הנוער, והיתה חלק ממרד הצעירים בעולם המבוגרים. היא הייתה תנועה שקמה כתשובה היהודית לתנועת הוונדר-פוגל הגרמנית ("ציפור-נוד"). במרכז עולמם של הנערים האלה, עמדו הטיולים, מחנות הקיץ, מחנות החורף – בקיצור היציאה לטבע, בניגוד לחיים העירוניים. מושג מרכזי בעולמם היה "ההתפעמות", כלומר הצמא לחוויות בטבע, לחוויות רומנטיות, לחוויות אמנותיות וכו'. מ-1929 התנועה הופכת מתנועה צופית לתנועה ציונית וסוציאליסטית, כלומר תנועה המעמידה במרכז את ההגשמה הציונית, את העלייה לארץ, ואת ההצטרפות לקיבוץ. בערך בשנה הזו אבא שלי הצטרף לתנועה הזו, שהתאחדה עם התנועה בצ'כוסלובקיה.

צבי שהיה בחור חסון, גבוה ואוהב טבע אהב מאד את הטיולים להרים, את חיי החברה והשיחות הרעיוניות, את הקשר עם המין השני, ולאחר זמן קצר התנועה הפכה למרכז חייו, (החל מגיל 17. לפני כן הוא היה בתנועות נוער קיקיוניות). הוא חיפש אחר "ההתפעמות" (הריגושים) שעמדו במרכז החוויות בבלאו וויס כל חייו, ולא השלים  אף פעם עם חיי שיגרה אפורים. הוא אהב את לימודי ההיסטוריה היהודית שניתנו בתנועה, וגם היה לו טוב עם המחוייבות החד-משמעית של חברי התנועה להגשמה חלוצית, כי צבי לא אהב עמימות בהשקפות עולם, ובוינה היו הרבה תנועות נוער שגמגמו בנושא הציונות.

צבי היה למדריך, והוא היה מאד גאה בזה. יותר מאוחר הוא היה בהנהגת התנועה. השליח מא"י – לסיה גלילי - רצה לשלוח אותו ללימודי חינוך גבוהים ולהשאיר אותו בוינה. הוא הציע לו קריירה. אך צבי סירב, ואמר שחלוץ צריך ללכת להגשמה ולא לחפש קריירה. לסיה, שלימים הפך לעסקן חשוב במפא"י, הסתכל עליו ביאוש ואמר לו: "צבי, אתה לא תגיע רחוק".

צבי עלה לארץ, ב- 1934ואז נסתיימה התקופה הזוהרת בחייו. הוא הצטרף לגבעות כי שם היו כל המדריכים הבוגרים שעלו שנה-שנתיים לפניו. אך הם משום מה הפנו לו כתף קרה. צבי היה בן 21 והגיע לקיבוץ שנשלט ע"י קבוצה רומנית (מסרביה-בוקובינה), מאד שונה ברוחה ובערכיה מערכיו.

מהשנים היפות בבלאו וייס נשארו לו כמה חברים –כמו הרטה ופאול, טדי ונעמי, שעלו ארצה וליוו אותו כל חייו. הוא המשיך במורשת הטיולים של הבלאו-וייס גם בישראל, כפי שכבר ציינתי. הוא נהג לטייל איתי טיולים ארוכים, וגם עם רוזה אשתו השלישית. צבי היה פעיל מרכזי באירגון כנס הבלאו-וייס בשנות השמונים המאוחרות, בגבעות. לכנס הזה הופיעו כמה עשרות מבוגרי הבלאו-וויס, ובסופו חולקה בין המשתתפים חוברת עבה על תולדות התנועה, שצבי היה העורך והמפיק שלה. אבא נהג להתווכח עם נכדיו, ואפילו פירסם כמה כתבות בעלון הקיבוץ, בהן טען שהבלאו-וייס היה תנועת הנוער האידיאלית. הנימוק העיקרי שלו היה שזאת הייתה תנועת נוער בלתי תלויה במבוגרים, ואין דבר דומה לזה בארץ. הצעירים החליטו מה יהיה בה, מה יעשו בה –זאת הייתה אוטונומיה מושלמת של הנוער. הוא היה אומר: "עשינו כמעט כל מה שרצינו". נראה לי שעולם המבוגרים, עם האינטרסים הנסתרים, עם ההירארכיה ועם הצורך לסנן את מה שאתה אומר, היה מסובך מדי בשבילו.

.למעשה היו בגבעות הרבה בוגרי הבלאו-וייס ווינאים אחרים שהיו יכולים להקל על קליטתו של אבא, כי זה היה אחד מקיבוצי היעד של התנועה. לא ברור לי למה הוא התנתק מחברים אלו ומדוע הם לא היוו את החוג החברתי שלו.

צבי בגבעת- חיים

העבודה במטעים הייתה מרכז חייו, אך יחד עם זאת צבי היה מאד מעורב בנעשה בגבעות. "מעורב" אמרנו, אך יש לסייג את זה. צבי לא התקבל מעולם לשום ועדה, ולשום תפקיד. זה מאד כאב לו והוא כל ימיו הוא תהה על-כך. אני חושב שאנשים נרתעו מאופיו, מהאגוצנטריות שלו, מחוסר ההקשבה שלו ומניסיונו לכפות את דעתו. צבי תמיד אמר שהקיבוץ צריך ללמוד מהדימוקרטיה היוונית, שם בעלי התפקידים נבחרו עפ"י גורל.

האכזבות שצבי ספג מהמימסד בגבעות הפכו אותו לאופוזיציונר מושבע. הוא סיפר לי שפעם הוא עבד במטעים או בכרם עם בן-אהרון ויורם גלר (ממנהיגי גבעות), ואחד מהם אמר לשני: "הנה אדם שלא למד שלא אומרים כל מה שחושבים", ושניהם צחקו. זאת הייתה תקופה שהמילה של המנהיג והכריזמה שלו היו מאד חשובים. אבא לא העריך במיוחד את בן אהרון ואף לא את יורם גלר. על בן אהרון הוא אמר שהוא היה צריך לעבור לעיסוק בספרות יפה, ולא להתעסק בפוליטיקה. "אין לו חוש למורכבות ולפרובלמטיקה של החיים הפוליטיים". מי שיקרא את ספרה של יעל גבירץ, ,ילד לא רצוי" שהוא ביוגרפיה על בן-אהרון, יגיע למ