מהיכן בא "הרע" לעולם?

מהיכן בא הרע לעולם?

מה אני מרגיש היום? / משה יצחקי, 2/1/16

בלנדיאנה מנסחת את זה במדויק... גם בגלל הגשם

הגבול

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל הָרֹעַ

כְּמוֹ שֶׁחִפַּשְׂנוּ בַּיַּלְדוּת אֶת שׁוּלֵי הַגְּשָׁמִים.

רַצְתִּי אָז בְּכָל כּוֹחִי כְּדֵי לִמְצֹא

אֶת הַמָּקוֹם בּוֹ

אֵשֵׁב עַל הָאֲדָמָה כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין הַצַּד הַגָּשׁוּם לְבֵין זֶה הָרֵיק מִגְּשָׁמִים

אֲבָל הַגֶּשֶׁם הִגִּיעַ תָּמִיד לְפָנַי

וְרַצְתִּי שׁוּב קָדִימָה

כְּדֵי לַחְשֹׂף אֶת הַגְּבוּל

כְּדֵי לָדַעַת הֵיכָן יִמָּצְאוּ שָׁמַיִם בְּהִירִים.

גָּדַלְתִּי לַשָּׁוְא

אֲנִי רָצָה גַּם עַכְשָׁו

בְּכָל כּוֹחִי

לִמְצֹא אֶת הַמָּקוֹם בּוֹ

אֵשֵׁב עַל הָאֲדָמָה כְּדֵי לְהִתְבּוֹנֵן

עַל הַקַּו הַמַּפְרִיד אֶת הַטּוֹב מִן הָרַע.

אַךְ בְּכָל פַּעַם הָרֹעַ מַקְדִּים

וּכְדֵי לַחְשֹׂף אֶת הַגְּבוּל

אֲנִי מַתְחִילָה לְהִתְקַדֵּם

כְּדֵי לָדַעַת הֵיכָן נִמְצָא הַטּוֹב.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל הָרֹעַ

עַל הָאֲדָמָה הַזּוֹ

בְּצִדָּהּ שְׁטוּף הַשֶּׁמֶשׁ

צַעַד אַחַר צַעַד.

פרק א': הטוב והרע במקרא

מהיכן חדר הרוע לעולם? נראה כי ספר בראשית לא נתן דעתו לשאלה מהיכן חדר הרוע לעולם ולנפש האדם. בפרקים הראשונים של הספר נאמר כי אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו. מפרשים רבים סבורים שהדמיון הוא רוחני- שכלי. כאן עולה השאלה אם באלוהים בד"כ לא נמנה את כל התכונות השליליות שמנינו לעיל, מהיכן כל התכונות הרעות שבאדם? אך על השאלה האם אלוהים ברא רע, עונה ישעיהו השני בחיוב: "בורא אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע", אמנם זהו שלב מאוחר מאד בהתפתחות האמונה המקראית.

בספר בראשית ההנחה היא שהרע בא מבני האדם. בבני האדם יש רוע מתחילת ספר בראשית (לצד הדעת טוב ורע וחופש הבחירה). אדם וחוה מפירים את האיסור האלוהי; קין רוצח את הבל; למך הורג כמה אנשים ומתפאר בכך. בני האדם בתקופת המבול משחיתים דרכם, ואלוהים עצמו מגיע למסקנה כי "רבה רעת האדם בארץ" (בר' ו). אלוהים לא לוקח על עצמו את האחריות להתנהגות בני האדם, כי הוא משאיר להם את "הבחירה החופשית" את הרצון החופשי[1] וזה יתרונם על פני כל היצורים שנבראו. אבל אנו יודעים שהוא זה שברא אותם והוא היה יכול לעצב אותם כבריות יותר טובות, כנרמז אצל ירמיהו פרק לא (בתקופה מאוחרת) : " כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם־יְקֹוָק נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל־לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם.

יחד עם זאת ניתן להבחין כי היו גם מחשבות שאלוהים הוא מקור הרע גם בתקופת המקרא. בסיפור החטא הראשון מי שמכניס את רעיון הפרת צו האל לראשה של חווה הוא הנחש ולא אלוהים, אבל האם אין הנחש נתינו של אלוהים? האם אלוהים לא הפלה את קין כאשר לא קיבל את קרבנו ובכך עורר בו מחשבות רצח? בספר שמ"ב מי שמסית את דוד למנות את העם הוא ה': וַיֹּסֶף אַף־יְקֹוָק לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֶת־יְהוּדָה" (שמואל ב פרק כד). אך בדבה"י מתקנים את התמונה והאשמה נופלת על השטן: " וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל־יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א פרק כא).

לדעתי גילויי הרע העיקריים של אלוהים בתנ"ך הם העונשים הכבדים שהוא נותן לגויים ולבני עמו. אמנם אפשר לטעון שהוא עושה בכך צדק, וצדק אינו יכול להיות מזוהה עם הרע. אך העונשים כל כך כבדים (חורבן, רעב, גלות וכו') שהם עוברים לצד הרוע במשוואה. אם נביט בפרקי הקללות והברכות בויקרא כו  ודברים כח ניווכח כי אלוהים אף שהוא קודם כל אלוהי צדק, הוא נוטה להעניש באכזריות את עמו שלו, כאשר הם לא נוהגים לפי חוקיו[2]. גם מאורעות ואסונות הבאים על עם ישראל כתוצאה מיוזמות פוליטיות של עמים זרים, נתפסים במקרא כעונש מאלוהים, על חטאי העם.

ויקרא פרק כו

אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:

(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

(ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:

(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:

(יד) וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:

(טו) וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי:

(טז) אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:

(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין־רֹדֵף אֶתְכֶם: ס

יחד עם זאת יש כתובים אשר מדגישים כי באלוהים נמצא גם החסד וגם הדין כלומר הטוב:

וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְקֹוָק:

(ו) וַיַּעֲבֹר יְקֹוָק עַל־פָּנָיו וַיִּקְרָא יְקֹוָק יְקֹוָק אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת:

(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל־בָּנִים וְעַל־בְּנֵי בָנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים:

(ח) וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ (שמות פרק לד).

בהקשר של הסיפור המקראי הזה, מידת הרחמים מופיעה כיכולת של אלוהים לסלוח, במקרה הזה לסלוח לעם על פרשת העגל. בבמדבר י"ד שוב נראה את נטייתו של אלוהים לא לנקוט במדיניות הגמול והדין, אלא לסלוח לעם[3]:

סְלַח־נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד־הֵנָּה:

(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר פרק יד )

במקומות רבים בתנ"ך נמצא את ההשקפה כי אלוהים הוא מקור המידה הטובה באדם:

בראשית פרק יח

וַיקֹוָק אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:

(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ־בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו:

הפילוסוף בן המאה ה-19הרמן כהן[4] דוחה את הסברה שהרוע בא לעולם מהאלוהים: "מן הנמנע שיהא אל קדוש מניח את הרע בלב האדם"[5], ומבסס את דבריו על ציטוטים מן המקרא.

כהן שואל: האם אלוהים הוא "טוב"?  האם הוא מעוניין בהצלחת האדם או החוטא? ראינו כי אצל ישעיהו אלוהים זהה לצדק; הוא "האל הקדוש נקדש בצדקה" (פרק ה', טז). אך לדעתו אין לזהות את הצדק עם 'הטוב'. האם "הטוב" של אלוהים משולב עם הקדושה שלו? תשובתו שלילית.

כהן מצביע על כך כי כבר ירמיה מזהה את האל כ"טוב": "הודו לה' צבאות כי טוב ה', כי לעולם חסדו" (ירמיה לג, יא), מזמורים רבים בתהילים (קמה, ט; קל, ד) מזהים את אלוהים עם הטוב, עם הרחמים והסליחה. בשמות לד, כאשר מתוארות י"ג המידות של אלוהים, אנו מוצאים ביניהן "נשא עוון ופשע וחטאה", נשיאת העוון נעשית הסגולה העיקרית של טובו של אלוהים.

בדעה מנוגדת לגמרי לכהן מחזיק מיילס. לדעתו מה שקרה בגן העדן עם הנחש והחטא הראשון היה פרי תכנון של אלוהים. לדעתו לאלוהים יש שתי דמויות: לצד הדמות המיטיבה יש בו דמות אפלה המביאה הרס לעולם. הדבר מתחיל במבול שהוא מביא על העולם, ועוד יותר ניכר בניסיונות שהוא מנסה את מאמיניו. הניסיונות הידועים ביותר והאכזריים ביותר הם הנסיונות שהוא מנסה את אברהם, ואת איוב[6].  אלוהים הוא למעשה מנסה סדרתי, שיש בו צורך לבחון את אהבתם ונאמנותם שלהמאמינים בו שוב ושוב וכך הוא גורם להם סבל מיותר:

"ויהי אחר הדברים האלו והאלהים נסה את אברהם... קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעולה ..." (בר', כא, א-ב).

גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגויים אשר עזב יהושע וימת. למען נסות בם את ישראל, השומרים הם את דרך ה' ללכת בם..." (שופ' ב, כא)

בספר רב חשיבות , Das Heilge  של רודולף אוטו שהוקדש למושג האלוהות מבחין אוטו בשלושה יסודות באלוהות: הנורא, המפחיד והמקסים. אלוהים "הנורא" הוא זה שמנסה להמית אנשים ללא סיבה, וראה מקרהו של משה בשמות ד, בני אהרון בפרשת שמיני ועזה בשמואל ב.[7] היסוד 'הנורא' שבאלוהים בולט בפרשת "צו" ו"שמיני": חוקרי המקרא מבחינים בין שני יסודות מרכזיים בתפישת האל. הראשון והבסיסי שבהם הינו האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות, המכונה היסוד הנומינוסי. התכונות המאפיינות יסוד זה הן מיסתוריותו, עוצמתו הנאדרת, חמתו וזעמו המתפרצים בעוז, נשגבותו ורוממתו. באדם הניצב מול הנומינוס מתעוררות תחושות של אימה, ביטול עצמי ואשמה עמוקה.

אולם כבר בראשית התפתחותה של הדת מתחיל תהליך שבו מופרה האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות – הנומינוס – בתוכן ראציונלי ומוסרי. כך משתנה גם אופי המפגש והיחס בין האל לאדם. תחת נבדלותו, פליאתו וזרותו של האל מודגשים עתה דוקא הזיקה והקשר שבין הבורא לברואיו המושגחים על-ידו תדיר. במקום ביטול עצמי ומחיקת ה'אני' האופיינים למפגש בין האדם והנומינוס, צומחת עמידה על תוקף היישות העצמית.

תהליך זה של מעבר מאל נומיסטי לאל ראציונלי מוראלי מתרחש גם במקרא. אך בפרשתנו (פרשת שמיני) האל הוא אל נומיסטי לגמרי, היסוד הנומיסטי שלו מגיע לשיאו בפרשת שמיני, כאשר הוא הורג את שני בניו של אהרון כי הם עשו איזו טעות בהקרבת הקרבן, אך למעשה, ללא סיבה נראית לעין.

מה תפקיד האדם במאבק כנגד הרע?

במקרא הרע בא בד"כ מאלוהים כעונש על חטאי האדם, על אי-שמירת מצוות האל (ויקרא כו, דברים כח, ועוד). לכן התשובה לשאלה זו פשוטה – על האדם ובמיוחד היהודי לקיים את מצוות האלוהים והתורה. אפילו בספר כמו קהלת נאמר: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת, יא, יג-יד).

נראה שבכמה מצבים בני האדם, הצדיקים, הצילו את העולם לפחות באופן חלקי. נתחיל בנוח הצדיק: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ (בראשית פרק ו). אמנם את העונש האלוהי הוא לא מנע, אך בזכות צדיקותו העולם המשיך להתקיים. במידה מסויימת כך הוא הדבר לגבי אברהם שאמור להביא ברכה לכל סביבותיו: 

 ניתן להבין כי לעתור בעד העם ולהסיר את חמת האל ממנו היה בין תפקידיו העיקריים של הנביא:

לקראת חתימתו של המקרא מתפתח רעיון התשובה כדרך הפתוחה לפני האדם להשפיע על אלוהים, אך רוב תקופת המקרא עברה מבלי שהושם לב לרעיון זה.  "אין התשובה תופסת מקום כלל בסיפורים על דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום וכו'.  כולם רעים וחטאים, אבל אין הם נקראים לחזור בתשובה. כך גם בני ישראל במדבר. הם מורדים בה' ונענשים. משה לא מנסה להשיב את חרון אפו של ה' בהסתמכו על חרטת העם, אלא מזכיר לה' את הבטחתו לאבות... בטכס הכפרה של יום הכיפורים כפי שהוא מתואר בויקרא פרק י"ז, מדובר על כפרה, וידוי, טיהור מטומאה, אבל אין בו זכר לפועל 'שוב' על צורותיו השונות (אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות).

גם לדוד לא עזרה תשובתו מן החטא, ואת עונשו הוא קיבל. כך גם היה עם אחאב. תשובתו רק דחתה את העונש.

יש פעמים שה' ממש לא רוצה שהפושע יחזור בו. אלהים לא רק הכביד את לב פרעה, אלא גם אמר לישעיהו (ו,י): "השמן לב העם הזה/ ואזניו הכבד, ועיניו השע/ פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו".

בספר יונה (המאה השלישית לפנה"ס) חל מפנה של ממש במחשבה המקראית והופיע רעיון התשובה, אם כי כבר בדברי הנביאים המאוחרים הוא מופיע ("שובה ישראל עד ה' אלוהיך, (הושע, יד, ב).

לסיכום נביא את דעתם של גרשם שלום של ישעיהו תשבי ושל חלמיש על תפיסת הטוב והרע במקרא:

שלום סבור כי הטוב בכל הדתות המונותיאיסטיות הוא ציות לרצון האל במחשבה ובמעשה, והרע הוא המריית רצונו[8]. כלומר הטוב והרע נובעים ממעשה האדם. עם זאת קובע המקרא כי ניגודים אלו שבהם מסתבך האדם, נובעים במידה שווה מרצון האדם ומעשה בריאתו של האל. כאמור לעיל ישעיהו השני מכניס את הרע לתוך מערכת הבריאה האלוהית: ""בורא אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". אך כבר המקרא בספר איכה תוהה על ההנחה הזו: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב?" אפשר לקרוא את הפסוק עם סימן שאלה או סימן קריאה, וכל הבעייתיות של יחוס הרע לאלוהים מזדקרת מפסוק זה.

תשבי סבור כי במסכת הרעיונות של המקרא והתלמוד טמון פתרון ביניים (בין ההשקפה הניאו-אפלטונית לבין ההשקפה הגנוסטית) לבעיית הרע: אלהים המציא את הרע ברצונו, שישמש לו מכשיר בהנהגת העולם. כלומר הרע נוצר כמכשיר להשגת הטוב. העולם הוא טוב כמפעלו של אל יחיד וטוב, אבל הרע ניתן בו בשביל האדם, כדי שיממש את חופש הבחירה שלו בינו לבין הטוב. לאדם יש משיכה לשניהם. עקב הכרעת האדם לצד הרע, אלוהים מפעיל נגדו את כוח הרע כדי לשלם לו כגמול פעלו. השטן המקטרג, מלאכי •