היום הזלתי דמעות

היום הזלתי דמעות

אני שאף פעם לא בוכה,

הזלתי דמעות על מי שהיה שכני,

מהקיבוץ הרחוק שעזבתי.

לאחר שנים שהיה נגוע בסרטן,

שאכל את כל פניו,

 היה מותו, לדבריו

של גיסי מהקיבוץ,

בעצם סוג של גאולה.

אך אני זכרתי אותו,

כבחור גבוה וחסון,

שלמד שני מחזורים מעלי,

בלונדיני, מלא שמחת חיים

והומור.

זכרתי, שבשנים האחרונות,

בעיצומה של מחלתו האיומה,

הוא מצא את הכוחות,

לטפל בחבר כיתה,

שגם הוא מצא את דרכו,

בשנה האחרונה,

לבית הקברות של קיבוצי הישן.

חשבתי לעצמי,

לאט לאט,

או מהר מהר,

כל חברי וידידי

מקיבוץ הולדתי,

עוברים לשכון

בבית העלמין,

לצידם של אימי,

אבי, סבי וסבתי.

כן, חשבתי, דור הולך ודור בא,

ועצוב להיות בדור שהולך...