1. חליל מילל בואדי - נובלה מאת נורית שושני

חלק ראשון

 פרקים א-ה

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז 6)

פרולוג

חולות המדבר צרבו את כפות רגלי היחפות, רץ הייתי אל האוהל בו שכבה נעימה שותקת את ציריה, ואילמותה מכבידה את מצוקתה. לחות מלוחה חדרה אל עיני וזיעתי נמהלה בדמעות החרדה והבהלה, שניגרו על פני. מסונוור הייתי מן החולות הלבנים  ומן השמש הצורבת את גופי ואת קרבי, לשוני יבשה ושפתי חרבו.  כל עוד נפשי בי פרצתי אל האוהל, אל זעקת עיניה של נעימה ואל אילמות שפתיה הפצועות הרוטטות בכאב. הנער שהזעיקני מן השדה אמר שקרובה שעת הלידה, כך אמרה לו המיילדת, אך שעות רבות חלפו, וכבר ירד הערב כאשר נשמעה פעייתו הנרגזת של הילוד. נעימה עצמה את עיניה בתשישות וידי המלטפת דיברה אליה ניחומים.

דויד נולד אל השקט, אל הכאב, אל החולות הלבנים ואל השמש החורכת, שאין ממנה מנוס.

מאז שנגמל משדי אימו, היה מהדס באוהל בשתיקה, מושך בשובל שמלתה של נעימה כשנצרך לה, יודע אילמותה, מכיר את דממתה ופוצח בבכי קולני ונרגש רק ברגע שהיה רואה את דמותי מופיעה בפתח. פעמים רבות הייתה נעימה בוכה עימו חרש בראותה את דמעותיו. את דויד הייתי מרגיע במילים, שצלילן מביא שקט, ואת אימו בשפת ידי המלטפות.

כשהרתה נעימה בשנית היה דויד תינוק בן שנה ומחצה, שערו מקורזל, עיניו החומות רכות מחד ודרוכות מאידך, שפתי הדובדבן שלו מוצצות בשקיקה פיסת בד, שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. בפיסת בד זו מצא ניחומים ומרגוע בעוד אימו עוסקת בעבודת יומה.

נעימה הייתה שולחת בו עיניים מצועפות וחרדות כל אימת שנגע בשמלתה, ידה הסורקת את שערו וזרועותיה החובקות אותו היו לדידו גן עדן שאין מִשְׁלוֹ. שתקן היה דויד ומלותיו הראשונות יצאו מפיו משובשות ומרוסקות. הרבה טרחתי על דיבורו ולא עלה בידי לשפרו, שכן רוב ימי עברו עלי במרעה ובשדות. רק בשבת יכולתי להתפנות לצרכיו; ללמדו ולפנקו מעט. 

ער, בננו השני, נולד בשנת הבצורת הגדולה. נודדים היינו צפונה, מחפשים איי ירק – מחייה לצאן. הבארות יבשו כמעט כולן כשכרעה נעימה ללדת. המיילדת, תבוא עליה ברכה, אגרה מים בקנקניה ושמרה עליהם צחים ונקיים, כשהיא מצפה לשעת הלידה של נעימה ומכינה את כל הדרוש ליום המיועד.

שלא כמו בלידתו של דוד, זינק ער לאוויר העולם תוך זמן קצר, צירי הלידה של נעימה החלו כאשר עמדה השמש במרום הרקיע ועוד בטרם בואה הימה נשמעה צווחתו של התינוק, שנולד גדול ובריא.

ער החל יונק בשקיקה, כמה שעות לאחר הלידה ונדמה היה שכל החלב שבעולם אין בו כדי להשביעו. הוא תבע את מזונו ביום ובלילה בקול בכי חזק ורם. נעימה נענתה לו והייתה מחזיקה אותו בחיקה ומיניקה אותו עוד ועוד כשדויד מביט בה, מתנחם בפיסת הבד הצמודה אל פיו ובכף ידה של נעימה הסורקת את שערו.

מבלי שחשנו בכך, החלו אילמותה של נעימה ותובענותו של ער לערער את בטחונו של דויד. הוא היה מתכנס בפינת אוהל נסתרת או תחת שיח מדולדל, אשר צמח בסביבת האוהל, מוצץ חרישית את פיסת הבד ובוהה עד שנעימה, שהרגישה בחסרונו, הייתה יוצאת מבוהלת לחפשו. גם דויד וגם ער לא זכו מעולם לשמוע את קולה של נעימה. כל שיחתם עמה הייתה דרך המגע המבורך שלה. דויד למד מהר מאד לבטא את עצמו דרך מבט עיניו ודומה היה שבינו לבין נעימה התפתח קשר שאין בו צורך במילים. לא כן ער, הוא היה זקוק נואשות לקול מנחם כשהיה במצוקה כלשהי ונעימה – קצרה ידה מלהושיע. בייאושה ניסתה להעניק לו עוד מגע, עוד חיבוק או ליטוף. שוב ושוב הייתה דוחקת את פיטמת שדה לפיו כדי להרגיעו והוא היה יונק את השפע, הבלתי נדלה, גדל וצומח במהירות.  

דויד וער בני הראשונים, אשר אהבתי – אייכם? נעימה האילמת, אישתי המופלאה, שעיניה וידיה הביאו לכולנו צרי ומרפא ונוחם, למה עזבתיני? באילו עולמות נדה עכשיו נפשך הקורנת, אשר ידעה כל-כך הרבה כאב בעולם הזה? איך אוכל למצוא נחמה ואתם לא איתי?

את סיפורכם, שהוא סיפורי, אני מספר כדי לנסות ולמצוא מרגוע מן הכאב והבכי.

חלק ראשון

פרק א

הייתי בן למשפחה אמידה ומיוחסת ואלוהים ברך את מעשי ידינו.

אותה שנה שרתה השמחה בבתינו עם בוא האביב, השדות הוריקו וכבר אפשר היה לראות שהשיבולים מתמלאות יפה. הרחלות בעדרינו נראו מפוטמות ושבעות וצמרן סמיך.  הימים הלכו והתארכו ונעשו חמימים, אפילו יום אחד של שרב כבר ידענו.

כדרכנו, בעונה זו של השנה, ערכנו משתה זבח לכבוד ראשית הגז. יצאנו אל הגוזזים יחד עם רבים מקרובינו וידידינו. במקום הגז הכנו שתי רחלות בריאות ויפות לקָרְבָּן  וגם יין לא חסר. מכל עבר עלה הפטפוט הצוהל של הנשים המכינות את הסעודה.

יהוא הזקן, שהיה קרוב רחוק שלנו,  הגיע עם הקרואים למשתה הזבח כשזרועו חובקת את בִּתוֹ הצעירה. נכבד היה בעינינו מאד בגלל חכמתו וטוב לבו, אך את בִּתו לא הכרנו, הייתה זו הפעם הראשונה שהיא נלוותה אליו למשתה זה. למראה הבת נשתררה דממה בין החוגגים; כל-כך יפה הייתה וכל-כך דוממת. יהוא הציגה בפני הנוכחים ואמר: "זו בתי נעימה השומעת יותר מן השומעים והמסוגלת להגיד את מה שהמדברים אינם יכולים לומר למרות שלכאורה אינה שומעת ואינה מדברת".

סקרנותי התעוררה והצצתי בסתר לתוך עיניה, לתדהמתי גיליתי שמבטה נעוץ במבטי ואכן עיניה דובבות ומדברות עמי. יפות מאד היו עיניה של נעימה, הירוק שלט בהן ומתוכו נצנצו נקודות זהובות שהאירו את מבטה. נעימה חייכה חיוך קורן ואני, לבי נמס פתאום.

משתה הגז כולו עבר עלי במין ריחוף מוזר. שרתי, רקדתי, תופפתי בתוף יחד עם כולם אבל לבי ורוחי היו במקום אחר.

בלילה התכנסנו בכמה אוהלים להסתר מן הקור הלילי החודר.  הנשים הביאו לנו את שמיכות הצמר אשר טוו ונרדמנו שיכורים מיין ומשמחה.

ראיתי את נעימה בחלומי, עיניה קראו לי ואני הלכתי אחריהן, ניסיתי לגעת בה והיא חמקה ונעלמה, התעוררתי בידיעה ששוב שִׁיחתִּי זרעי ארצה, הרגשתי נכלם כל-כך ויצאתי לטהר עצמי מן החטא. המים, התפילה והאוויר הצח טיהרוני מן המצוקה.

נמלאתי מרץ והייתי להוט להתחיל בעבודת הגז, בכל  שבע עשרה שנותיי לא חשתי להט כזה וצורך לפעול, כפי שחשתי באותו בוקר.

כל היום עסקנו בגז; רחצנו את הכבשים, כדי שצמרן יהיה נקי, רך ונוח לגזיזה, כשעלה עדר הכבשים מן הרחצה תפס כל אחד מאתנו אחת מהן, עקד אותה, שלף את המגזזה שברשותו והחל גוזז את צמרה. כמנהגנו מדי שנה גזזנו גז גס וכמו תמיד השארנו צמר על קודקוד הכבש כדי לשמרה מחום השמש ביום ומן הצינה בלילה. לטליות השארנו גם פס צמר על גחונן כדי שלא יצטננו בשעת רביצתן. כאשר סיימנו לגוז את האחת פנינו מיד לבאה אחריה. הילדים התרוצצו בינינו ודאגו שכולנו נשתה מים. עבדתי כמשוגע כבשה אחר כבשה נכפתה על-ידי, הונחה בין רגלי והופשטה מצמרה כשאני מתחיל באַלְיָה וממשיך כלפי מעלה עד שיצאה הגִּזָּה כמעט שלמה מתחת ידי.

יום הגז הזה נחרת בזיכרוני משום שהיה זה היום הראשון בחיי בו עבדתי בשביל נעימה. הייתה לי כל הזמן הרגשה שהיא מתבוננת בי לכן עבדתי ללא לאות, כאילו הפגנתי בפניה את חריצותי וזריזותי.

למחרת נעצה בי אמי את עיניה בדאגה ושאלה מה קרה לי? חושיה האימהיים אמרו לה שנפל דבר אצלי, אך היא לא יכלה לפענח מהו אותו דבר. שלא כדרכי שמרתי רגשותיי בלבי ולא הזדרזתי לספר לה את מה שעדיין לי עצמי לא היה ברור.

כששבנו הביתה, לאחר הגז, התחלתי מחשב את מהלכי. עבדתי כרגיל בשדה, בכרם ובמרעה וציפיתי כל הזמן לדבר שליחות כל שהיא, שתוטל עלי, אבל ימי הקציר הגיעו ובכרם בשלו הענבים, ואני, גופי בעשייה הבלתי פוסקת ורוחי רודפת את נעימה.

יום אחד גילינו שנעלם אחד החמורים ממכלאת חיות הבית. הנחנו ששוב הייתה ידם של המדיינים במעל. אבי ביקשני לצאת ולנסות לאתרם בדרכים ובשדות. שנינו הנחנו שהגנבים לא הרחיקו נדוד וניתן עדיין לתפסם ולהשיב את הגזלה.

הייתי מודאג מחידוש ההצקות של המדיינים אך לבי התרונן, הנה שלחו לי משמים הזדמנות. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה וכמעט נמצאתי מברך את המדיינים במקום לקללם.

באמתחתי, צררה לי אימא ככר לחם, שהיה עדיין חם מן התנור, כמה חריצי גבינה ודבלים במספר רב כאשר אהבתי. את חמת המים מלאנו עד גדותיה וכך, כשהורי מלווים אותי בברכת הדרך, יצאתי לחפש את החמור לכאורה, כי בסתר לבי ידעתי, שמטרתי האמיתית היא להגיע לבית אביה של נעימה ולבקש ממנו את ידה. זו לא הייתה דרכי עם הורי עד היום והם סמכו עלי כי היו בטוחים שאני, אשכול בנם,  נער ישר דרך ותמים.

מרחק ההליכה מכפרנו לכפרו של יהוא הזקן היה כמחצית היום, אך כיון שאצה לי הדרך הגעתי אל יהוא עוד לפני הצהרים.

למרות תמיהתו על הופעתי הפתאומית לא שאלני יהוא דבר, כדרכו ערך לי הכנסת אורחים מכובדת והסב עמי על המרבדים. נעימה נכנסה והביאה מים וכיבוד. כשראיתיה החל לבי להלום בפראות ולא הבנתי כיצד ידעה שיש אורח בביתם, שהרי אינה שומעת. יהוא קרא את מחשבותיי ואמר: "נעימה אינה זקוקה לדיבור היא מודעת למתרחש מסביב יותר מכל אחד מאתנו השומעים."

השתדלתי להתנהג בנימוס ושעה ארוכה שוחחתי עם יהוא שיחת חולין על היבולים, על בעיית הגנבות של המדיינים, ועל המשפחה. יהוא בחכמתו הוביל את השיחה בעדינות עד ששאלני: "ואתה חביבי מה אתך?" שתקתי שעה ארוכה ויהוא ישב והקשיב לשתיקתי. לפתע נכנסה נעימה ולעיני אביה שמה ידה על כתפי, הרגשתי שאני צועק חרש מציפורני רגלַי והעמקתי הבט בעיניה של נעימה, עיניים שסיפרו לי כמה כמהה וצמאה אלי, עיני מלאו דמעות ויהוא אמר חרש: "בני, החיבור הזה ביניכם נכתב כנראה בשמים ומי אני שאעמוד בדרככם, אבל המכשולים העומדים בפניך בדרך הזאת גדולים מאד, אינני חושב שהוריך יברכו על החיבור הזה. אילמותה של נעימה תהווה מכשול שקשה יהיה לך להתגבר עליו."

סיפרתי ליהוא כיצד הצלחתי להגיע אליו וכמה אני מרגיש אשם ויהוא, בתגובה, האיץ בי לצאת לדרך ולנסות, למרות הזמן שחלף, למצוא את החמור. "בני", אמר לי יהוא, "חשוּב מאד שתעשה הכל בדרכי שלום ונועם. אני מקווה שאת מה שעוללת היום עוד ניתן לתקן, אך בעתיד זכור שעליך לחיות עם האמת שלך מבלי שתוליך את הוריך שולל. חשוּב שכל דרכיך אמת יהיו גם אם מעכשיו תהיה דרך האמת שלך קשה". יהוא ברכני ונעימה אחזה בי והעמיקה מבטה בעיני, עיניה סיפרו לי את שידעתי גם לפני אותה שיחת העיניים.

יצאתי מביתם, ולמרות החום הכבד, האצתי צעדי בכיוון מזרח. חשבתי שאם אכן ידם של המדיינים הייתה בגנבת החמור זה יהיה הכיוון המתאים.  

החום שלט עדיין במלוא עוזו, למרות זאת הלכתי מהר מאד, האשמה כלפי הורי דרבנה אותי והאהבה טשטשה את חושי. מעדתי פעם אחת, קמתי ונדמה היה לי כי אבן קטנה פגעה בראשי ואז מעדתי שוב. הכרתי התערפלה וצנחתי על הדרך. הרגשתי רוח קרירה מלטפת את מצחי שוב ושוב, ראיתי דמות עוטה לבן רוכנת עלי ומעין לחות נעימה אפפה את אברי, שמעתי שירת חליל ובושם נפלא דגדג את אפי. נעימה, לחשתי, מה נעמת לי נעימה, שרוי הייתי בעולם שכולו רוך ועדנה. "מה הוא ממלמל?" שאל אבי ואמי קראה: "אשכול, אשכול בני פקח את עיניך. אנא אֲדונָי אלוהינו ואלוהי אבותינו השב לו את רוחו".  שוב חשתי בניחוח הבושם והפעם זיהיתיו כבושם היסמין, התעטשתי פעם ופעמיים ומצאתי עצמי שרוע על המרבד בבית הורי, גופי העירום מכוסה ביריעה רכה ולחה ואימי מנפנפת מעל ראשי במניפה, מבחוץ נשמעה נגינת החליל הנהדרת של אחד מהרועים אשר לנו.  

אבי סיפר לי, מאוחר יותר, שעם שקיעת החמה הוא חדל מן החמור והחל דואג לי מאד, גם באימי אחזה חרדה. הוא והנערים אשר לו יצאו בעקבותיי ומצאוני שוכב מעולף על הדרך. הרגשתי אי נוחות בחלק האחורי של ראשי וכשמיששתי את המקום חשתי בחבּוּרה  שצמחה שם, הנחתי שאת האשמה יש לתלות באבן שבה פגע ראשי כשנפלתי.

כאשר ראה אבי שהחלמתי הוא נרגע והסיח דעתו מן העניין, לעומתו אימי המשיכה לדאוג לי. היא טענה שתקרית ההתעלפות על הדרך אינה תחילתו של הסיפור וגם לא סופו. היא דרשה שאספר לה מה עובר עלי, אמרתי לה שעדיין אינני יכול והבטחתי לה שכשאהיה מוכן אספר לה הכל. זכרתי כל הזמן את עצתו של יהוא בדבר דרכי שלום, נועם ואמת ובחרתי בינתיים לחשוף טפח ולשמור לעצמי טפחיים עד שאחליט איך לנתב את דרכי. אימי, אשר אהבתי כל-כך, הייתה עמוּד הרוך, החמלה והחכמה בביתנו וידעתי שלא אוכל להסתר ממנה זמן רב. מי יודע, אולי אם הייתי מספר לה הכל בזמן שדרשה זאת ממני, היו נמנעות כל הצרות שנחתו עלי אחר-כך.

חזרתי לשגרת ימי הקיץ הלוהטים כשבמשך כל יום אני נכסף אל הלילה בו אוכל לחלום על נעימה. נכספתי אל עיניה, אל גופה התמיר, אל מסתרי אילמותה.

שיגרת ימי ולילותיי נקטעה באחת כשהגיע שליח מכפרו של יהוא וסיפר שיהוא מת משאיפת עשן כששרפו המדיינים את ביתו ואת שדהו ובזזו את רכושו. כעת, סיפר, מחפשים כל יושבי הכפר את בתו נעימה האילמת ויש חשש שהיא נחטפה ע"י המדיינים. לא הייתי בין האנשים שהקיפו את השליח, עסוק הייתי בחליבת הכבשים אבל הבחנתי שיש התרחשות חריגה בחצר ביתנו ויצאתי לברר מה קרה. שמעתי את אבי אומר בקול רועד: "עלינו לצאת מיד ולהצטרף אל המחפשים" ניגשתי אליו ושאלתי: "מה קרה?" למשמע תשובתו נאלמתי דום, הייתי כמשותק. אבא ניער אותי שוב ושוב וצעק: "חזור לעשתונותיך אשכול, עלינו לצאת לדרך" ואני לבושתי פרצתי בבכי תמרורים.

לולא התערבותה המהירה של אימא הייתי מתבזה כפל כפליים אבל אימא, בחכמתה, הודיעה לאבא שהיא זקוקה לי באופן דחוף בבית, "צא", היא אמרה, "עם האנשים שברשותך ואשכול יעזור לי להכין את הבית לקראת בואה של נעימה, אם תימצא".

כשאימא ואני נותרנו לבדנו היא אספה אותי אל חיקה ואמרה ברוך: "למה לא סיפרת לי על אהבתך לנעימה?" נרעדתי כולי, לא הבנתי כיצד ידעה, עניתי לה: "לא יכולתי, לא יכולתי, הולכתי אתכם שולל כששלחתם אותי למצוא את החמור ונכלמתי מאד, הלכתי אז ליהוא לבקש את ידה של נעימה. יהוא הסכים, אך הזהירני ממעשי שולל והשביעני שכל דרכי יהיו אמת, חוץ מזה חש