הרע בתפיסות הקבלה
פרק ד': הטוב והרע בתורת הקבלה
הקבלה מייצגת סוג של דואליזם יהודי, באשר היא מדברת על שני כוחות באלוהות הנאבקים זה בזה. אמנם בד"כ אין היא גנוסטית לגמרי מפני ששני הכוחות הם בתוך אותה אלוהות, אך יש בה בהחלט זרמים גנוסטיים כגון הזרם של תורת הסטרא אחרא. מצד שני המקובלים, ברובם הגדול לא קיבלו את התפיסה הניאו-אפלטונית שלרע אין מציאות משלו. בד"כ הצביעו המקובלים על מציאותו הממשית של הרע בעולם, וטענו שיש לו שורשים רוחניים בעולם שלמעלה. הם דיברו בחריפות על שני כוחות, ולא נרתעו מלתאר את הרע בצבעים קודרים, ככוח הלוחם בטוב ובהולכים אחריו.
שאלת מקור התהוות הרע חריפה במיוחד במסגרת הקבלה, שכן התפיסה הכללית של הקבלה היא שהכל התהווה מן העצמות האלוהית. הכל נברא מספירת כתר, מן הספירה המלאה ביותר בעולם האלוהי. מכאן ששאלת מקורו של הרע מן הטוב המוחלט מעוררת שאלות רבות.[1]
עיוני המקובלים בבעיית הרע התנהלו בשני מישורים, מצד אחד הם מתייחסים לאירועים בעולם האנושי לחדירת הרע אל עולם זה ולהשפעת האדם על הכוחות האלוהיים, אך מצד שני הם מתייחסים לרע בעולם האלוהי. יש משהו בעולם האלוהי, בפעולת האל עצמו, ללא תלות באדם המביא לידי מציאות הטוב והרע[2].
למעשה יש כמה זרמים בקבלה ויש כמה דגמים או תפיסות של בעיית הטוב והרע. ראשוני המקובלים מבית מדרשו של יצחק סגי-נהור (מקובלי חוג גירונה) הלכו בעקבות התפיסה היהודית הקדומה, ומיזגו אותה עם תפיסות ניאו-אפלטוניות, אלא שהתאימו אותה לתורת האצילות ולמערכת הספירות של הקבלה. לפי תפיסתם הטוב והרע מקורם במידות החסד והדין של האלוהות (ספירות גדולה וגבורה). כלומר, הרע הוא אצילות של מידת הדין הנמשכת לעולם עקב המעשים הרעים של האדם. למעשה הם רואים את הרע כמכשיר להענשת הרשעים. בשאלת מהות הרע וקיומו הם נטו לקבל את ההשקפה הניאו-אפלטונית. לדעתם הרע שמתגלה בפעולות הדין אינו רע ממש, ולפיכך אינו קיים בפועל. הרע אינו אלא העדר הטוב. כמו-כן אין הם מקבלים את ההשקפה הדואליסטית על מאבק בין שני מנהיגים בעולם (מנהיג הטובים ומנהיג הרעים)[3]: "ויש מהם (מהכופרים), שהוא מודה שיש לעולם מנהיג, אך מאמין שהם שניים, אחד מנהיג הטובים וכל דרכי הטוב, ואחד מנהיג הרעים וכל דרכי הרע ...וגם דעת זו בטלה, שאין הרע אלא בהפסק הטוב הקודם לו, ואם כן הטוב הוא העיקר..."[4]
נעבור לדגם "עץ הדעת", שפותח ב'ספר הבהיר' והוא מהתפיסות המוקדמות של הרע בקבלה. הדגם כאן הוא הדגם של 'הימין' ו'השמאל'. כאן מדובר על חלוקה של הספירות באלוהות לימין המציין את החסד, את מידת הרחמים לעומת ספירות השמאל המציינות את מידת הדין והגבורה. הרע נולד במידת הדין והוא נאבק עם מידת החסד.
יש לציין כי כל זמן שהספירות פועלות בהרמוניה זהו הטוב. גם למידת הדין, שהיא הכוח המרסן, כוח השיפוט והצמצום, יש מקום בהרמוניה הזו. היסוד המצמצם והמגביל בטל בעולם האלוהי. תפיסות כאלו הכרנו בעולמם של חז"ל. הרע מופיע רק כאשר ספירת הגבורה ומידת הדין בתוכה, יוצרת לעצמה קיום נפרד. רק כאשר היא מבודדת את עצמה מהספירות הנקביות, ובעיקר מספירת החסד, היא מופיעה ככוח מסוכן.
גם באדם בהיותו מעין מיקרוקוסמוס של האלוהות[5], מתרחש מאבק דומה בין יצר הטוב ליצר הרע. האדם יכול היה בהתנהגותו בגן-עדן, אילו כפף עצמו לרצון האל, לצמצם את יצר הרע, ולא לתת לו להגיע לידי מימוש. הספירות מעמידות סולם ערכים עליונים שהאדם מסוגל לממשם במעשיו. בדרך זו בכוחו להביא את הבריאה לידי ייחוד או איחוד עם בוראה. האדם מסוגל להחזיר את הקשר ההרמוני עם המקור, הנובע מעולם הטוב ע"י מעשיו הטובים[6] .
האדם נתפס בקבלה כ'עולם קטן' מיקרוקוסמוס שבו מכונסים יחד כל היסודות והכוחות של הבריאה, הוא נכלל בכל ופועל על הכול. יש לו בחירה. אם ישמור על המגע עם האלוהות תמומש תכליתה של הבריאה. שמירת המגע הזה נעשית ע"י עיון והתבוננות באל. זה היה המעשה האמיתי שנדרש מהאדם בגן העדן, אך הוא כשל בו באוכלו מ'עץ הדעת טוב ורע' המזוהה עם מידת הדין, וע"י כך גרם לפירוד בינו לעץ החיים המזוהה עם מידת החסד.
מידת הדין המזוהה בספר הבהיר עם השטן, הגיעה לידי עצמאות ע"י מעשהו זה של האדם. האדם הכניס פרוד באלוהות ופרץ פרץ בבריאה כולה[7]. גם באדם עצמו נוצר פרוד כזה והרע והשטני השתלט עליו.
רק מעשיהם של נביאים וצדיקים מבטלים את הפרוד הזה, ועל-ידם יכול האדם לחזור ולהתחבר אל עולם האחדות המקורי, שבו הרע אינו רע, כי הוא עומד במקומו הנכון במערכת הקדושה. אף יצר הרע שבאדם, כאשר הוא משתלב במאבק הכולל של האדם להחזרת האחדות על כנה, ניטל ממנו השטני שבו, והוא גופו משרת את הטוב.
אפשר לומר כי בדגם זה ישנו דואליזם המתבטא באבחנה בין מידת החסד למידת הדין באלוהות, אך זהו דואליזם מתון, באשר שתי המידות הללו הם בתוך האלוהות האחת.
בספר הזוהר אנו מוצאים דגם אחר הרבה יותר קיצוני של הדואליות בין טוב לרע, דגם בעל קווים גנוסטיים – "הסטרא אחרא". אנו מוצאים שם את ה"סטרא אחרא" הנמצא בעימות עם האלוהות ונלחם בקדושה. בדגם הקודם שעסקנו בו, מעשה האדם, המבודד תחום מסויים של הישות האלוהית ומפריד אותו מייחודו במערכת האלוהית, הוא המעניק ממשות לרע.
אך דגם של הסטרא אחרא, בו הרע ומציאותו אינה תלויים באדם ובמעשהו. זהו תחום השטן, ה"סטרא אחרא", והמקור העיקרי לתורה זו הוא ספר "הזוהר". בתורה זו אנו מוצאים כי הרע נתפס כישות, שמלכתחילה נועד לה מקום קבוע משלה. בתורות אחרות בקבלת ספרד מאותה תקופה, הרע נתפס כישות בעלת ממשות יחסית. כל עיקרו נתפס כישות שהועמדה שלא במקומה הנכון, ואילו במקום הראוי לה ישות זו היא טובה. כך הדבר בדגם 'עץ הדעת' הנ"ל.[8]
עמדת הזוהר שונה מאד מעמדת מקובלי גירונה. בספר הזוהר מצויים בירורים ותיאורים מפורטים המציגים את הרע כמערכה של כוחות אדירים שפעולתם ההרסנית מורגשת ומשפיעה בעליונים ובתחתונים. יחסי האלוהות והרע מתוארים באספקלריה של קשרי מלחמה, ולעיתים קרובות מובלטת ההקבלה בין שבין שתי המערכות. הסטרא אחרא בנוי במערכה של עשר ספירות כדוגמת האצילות האלוהית.
עצם הכינוי "סטרא אחרא" לכוח הרע מציין את המגמה הדואליסטית שבספר הזוהר[9]. הסטרא אחרא הוא הצד שכנגד הניצב כאויב מול האלוהים, והוא נקרא "אלוהים אחרים" במקומות רבים בספר הזוהר.
מאורעות המוות והחורבן המתרחשים בעולם אינם מעשה ידי האלוהים אלא הם פעולותיו של כוח הרע. העולם הוא תמיד תחום שלטונו של סטרא אחרא, לפיכך הצדיקים כושלים בו והרשעים מצליחים. העולם הבא הוא חלקו של אלוהים ושל הצדיקים.[10]
השניות של טוב ורע טבועה אף באדם. האדם נתון בין שתי המערכות ונמשך לכאן ולכאן. יצר הרע הוא נציגו של הסטרא אחרא[11]. הגוף הוא חלקו של הסטרא אחרא, והנשמה היא חלקו של האלוהים. רק באחרית הימים תגיע מלחמה זו לקיצה בהשמדת הרע. כאשר ידו של סטרא אחרא גוברת על השכינה משתרע סטרא אחרא כמחיצה בין אלוהים לאדם ומנתק את הקשר ביניהם.[12]
בעל הזוהר מקשר תפיסה זו של הרע כממשות מיטפיסית ברעיונותיו על הרע המוסרי והיצר הרע שבאדם אותו הוא מזהה עם אחד מכוחות הסטרא אחרא. אדם הראשון פתח בחטאו פתח לכניסת הרע לעולם. מאז ואילך חי האדם במתח של ניגודים, ובחירתו החריפה אותם. מעתה כל מעשה אנושי יש בו משום הכרעה לצד זה או לצד האחר. האדם יכול להדבק באחדות האבודה ובשלמות האלוהית ע"י עשיית רצונו של אלוהים שנתגלה בתורה, או ללכת בדרכי הסטרא אחרא, ובכך הוא חוזר על החטא הקדמון ומחזק את כוח הרע, הנתפס בזוהר כאויב החיים. הרע באשר הוא מנותק מאלוהים, הוא עקר לכשעצמו, ורק חטאי האדם מטים את שפע הקדושה והטוב אל תחום הסטרא אחרא, ומעניקים לו את פריונו הדימוני.
כוחו של הסטרא אחרא כה עצום, עד כי נעשים ניסיונות לפייסו ולשחדו. כמה מצוות כגון השעיר לעזאזל, עגלה ערופה ועוד מוסברות בדרך זו. עם הקמת המשכן גבר כוחה של השכינה ונחלש כוחו של הסטרא אחרא. כאשר העם חטאו גבר כוחו. מזמן שנחרב המקדש ובטלו הקורבנות עלתה חשיבותה של תפילת ערבית.
יש לציין כי בספר הזוהר נעשים גם ניסיונות לטשטש את הקו הדואליסטי הקיצוני ולהציג את כוחות הרע כשליחיו של אלוהים. דרכים אחרות להגבלת המגמה הדואליסטית בספר הזוהר הן הצגת הסטרא אחרא לא כישות קדומה ובלתי תלויה באלוהות, ואף לא כדבר שנתהווה כאצילות ישירה מהאין-סוף, אלא מקורו בשלב מסוים של האצילות. כלומר הוא הויה משנית לאלוהות, שהסתעפה ממנה. מעין צל קלוש של האצילות הקדושה.
דגם הניצוצות השבויות בין הקליפות.
דגם זה הגיע לשיא התפתחותו בתורתו של האר"י, אך ביסודו מונח רעיון שהיה משותף גם לזרמים אחרים בקבלה ואף בחסידות. מפתחי הדגם הזה טענו כי אפילו במחשכי הרע מאיר ניצוץ של האור האלוהי. אין ניתוק גמור בין שני התחומים. הרע אין לו קיום עצמי כרע טהור בניגוד לטוב שממולו. אדרבה שניהם משתלבים זה בזה. בתוך מערכת הסטרא אחרא ישנם ניצוצות שנפלו לשם מן האור הקדמון והם מחכים לגאולתם ולהשבתם הביתה. הדבר קרה באירוע המיתי של 'שבירת הכלים'. השבת הניצוצות למקומם תשמיד את הרע, או לפי חלק מהמקובלים תשנה את הרע ותחזיר את העולם אל ההרמוניה המתוקנת[13], זוהי הגאולה של ימות המשיח.
לפי תורה זו באדם גם כן מעורבים שני הכוחות הללו בדמות יצר הטוב ויצר הרע, ועל האדם להבדיל ביניהם ולהכריע לצד יצר הטוב[14]. תפקיד האדם הוא להחזיר את הניצוצות השבויים בין הקליפות, אל הקדושה, ע"י מעשיו הטובים[15]. ולהיפך, החטא מחייה את הרע. המריית רצון האל היא המעבירה את ניצוצות הקדושה מן המקום הראוי להם אל מערכת הסטרא אחרא[16].
האר"י ותלמידיו פיתחו תורה נוספת של הרוע המטפיסי, הבנויה על רעיון 'הצמצום' שהוא האקט הראשוני הקודם לכל אצילות. תורת הצמצום תופסת את תהליכי האצילות עצמם כאירוע שנועד מלכתחילה להפריד ולהוציא מתוך האור האינסופי את כוחות הדין והרע המתהווים בתהליכים אלו, מתוך האחדות הקדושה. שורשי הדין היו גנוזים לפני הצמצום באור האינסופי, [17]במהותה האינסופית של האלוהות עצמה. פעולת הצמצום והבריאה נועדה להביא את כל הכוחות הגנוזים באל לידי גילוי מלא. כלומר, תכלית כל מעשי הבריאה היא ללבן בהדרגתיות את הכוחות האפלים של הדין, ואח"כ בתהליך שבו יתפתחו כוחות אלו וסיגיהם יזוקקו, תתכונן הרמוניה בבריאה שבה ישתקף האין-סוף.
כאן המקום להזכיר שתורה דומה על מקור הרע פיתח כבר באמצע המאה הי"ג המקובל הקסטליאני ר' יצחק הכהן מסוריה. ר' יצחק מסתמך על מדרש עתיק מבראשית רבה, שם נאמר כי הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם עד שברא את העולם הנוכחי (בראשית רבה, מירקין,ט, ב). עולמות אלו נאצלו מספירת הבינה, אך אופיים השלילי לא איפשר להם קיום. ובכל זאת נשארה איזו שארית מן העולמות ההרוסים וההרסניים האלה בעולם. שאריות אלו הם המהווים את יסוד הרע בבריאה.[18]
מהו עתידו של הרע על-פי הקבלה?
התפיסות לגבי עתיד הרע נחלקות לתפיסות הרואות את עתיד הרע כפרי תהליכים באלוהות, לעומת תפיסות התולות את עתיד הרע בפעולות אנושיות. נתחיל עם הראשונות: ישנה תפיסה הגורסת שהיות הרע במקורו נובע מספירה אלוהית עליונה, בעתיד הוא יחזור למקורו הטוב. מקובלי גירונה סברו כי העולם יחזור אל מקורו באותה דרך שבה בא, וממילא לא יישאר אלא הטוב המקורי.
רבי מנחם עזריה מפאונה שבאיטליה סבר כי באחרית הימים סמאל יתחרט ויהפוך למלאך טוב, ואחריו ילכו כל כוחות הדין.
הרמב"ן המייצג עמדת ביניים בין שתי התפיסות, סבר כי לעתיד לבוא יתבטל יצר הרע ואתו הבחירה החופשית משום שטבע האדם יבחר בדרך הטובה בלבד.
בין הדעות התולות את עתיד הרע בפעילות האדם, אנו מוצאים את הדעה כי במלחמה עם הרע על האדם לסגף את גופו, לשבור את תאוותיו ויצריו, ולרדוף אחר המצוות. כך הוא יגרום לאיחוד בין הקב"ה לשכינתו והרע ייעלם.
קבלת האר"י מתארת את קיום הרע הודות לניצוצות האלוהיים השבויים בתוכו. היא טוענת כי כל מעשה חיובי של אדם גורם לתיקון – קרי: תיקון האלוהות ותיקון נשמת האדם. שהרי ע"י מילוי מצווה גרם האדם להעלאת הניצוץ האלוהי השבוי בין הקליפות. בכך נגאל הניצוץ האלוהי ושב למקורו, וכך גם ניטל מקור חיותן של הקליפות. כך תגיע הגאולה המשיחית, כאשר הטוב יתרבה והרע יכלה[19].
חכמי צפת גרסו שהדבקות (שהיא הדרך לעשות תיקון בעולמות העליונים), כרוכה במאבק מתמיד נגד הגוף, על התאוות והיצרים שבו. כלי חשוב במאבק נגד היצר הוא סיגופים ועינויים, שכן ע"י החלשת הגוף מתחזקת הנשמה. אמצעי חשוב אחר במאבק הזה הוא פרישה מחברת בני אדם והתבודדות[20]
בחסידות שבה המאבק נגד הרע מוטל על הצדיק, אובייקט המאבק הוא "יצר הרע". המאבק שלו הוא כנגד "המחשבות הזרות". המאבק הזה נותק בחסידות לגמרי מציפיות לבוא המשיח. יתר על כן על הצדיק נאסר להתפלל לביטולה הגמור של "הטומאה", וכל זה בניגוד לכת השבתאית שביקשה לשבור את כוח הקליפות. החסידות אינה מאמינה כי אפילו הצדיק מסוגל לכיבוש גמור ומוחלט של יצר הרע. לכן האופק של הרע הולך ומתרחק ככל שהאדם הולך וכובש אותו[21].
יחד עם זאת הבעש"ט שדגל בעקרון האימננציה הראדיקאלית של האל בעולם ("לית אתר פנוי מיניה"), סבר כי אין לכוחות הדימוניים מקום בעולמנו, כלומר אין לרע קיום עצמאי.[22] מכאן נבע הכיוון שלו לנטוש את הפרישות והסיגופים, שהיו חלק מהפרקטיקה של מקובלי האר"י, ולאמץ את עינוגו של הגוף כאמצעי להתעלות הנשמה, את העלאת המחשבות הזרות, ואת העבודה בגשמיות.
[1] חלמיש, עמ' 136
הטוה והרע בתפיסת הקבלה