הגשם של חוני המעגל

מה עושים כשלא יורדים גשמים? האם כל העיר מתענה (צמה), או רצים לצדיק?

משנה מסכת תענית פרק ג 
 "עיר שלא ירדו עליה גשמים דכתיב (עמוס ד') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וגומר אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות." 

לפי ההלכה עצירת הגשמים נגרמה ע"י חטאי הציבור ומאחריות הציבור להתענות ולבקש על הגשם.

לעומת זאת במדרש הבא כל האחריות היא על כתפי הצדיק, והציבור פסיבי לגמרי.

משנה מסכת תענית פרק ג משנה ח

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים

אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו

התפלל ולא ירדו גשמים

מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה

ואמר לפניו רבונו של עולם

בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך

נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך

התחילו גשמים מנטפין

אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות

התחילו לירד בזעף

אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה

ירדו כתיקנן

עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים

באו ואמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן

אמר להן צאו וראו אם נמחת אבן הטועים

שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי

אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך

כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך:

פרנקל מראה בספרו שיש מקרים של ניגוד בין ההלכה לאגדה, אפילו באותה מסכת (פרנקל, 696).. מצד שני יש עדות לכך שבמקרים מסויימים פנו ל"בעלי מעשה" אנשים שנודעו כבעלי כוח מאגי, לא היו גדולים בתורה אך היו צדיקים גדולים (למרות שחוני היה גם גדול בתורה (בבלי, תענית, כ"ג, א). דוגמאות לכך מצאתי בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. למשל ישנו סיפור על אבא חלקיהו בן בנו של חוני המעגל ש"כשהיה העולם נצרך לגשמים, היו חכמים משגרים אצלו, ובקש רחמים וירדו גשמים" (שם, עמ' קנ"ז). סיפור בענין דומה מסופר על חנן בן בתו של חוני המעגל (שם,שם). גם ר' חנינא בן דוסא מפליא לעשות בעצירת גשמים ובחידושם (שם, קס"ה). סיפורו של חוני משמש עדות לאמונה בכוחו של הצדיק שהתקיימה במקביל להלכה ולמימסד. על פי התלמוד הבבלי מסכת תענית כג, א, "תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? 'ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור' (איוב כב, כח). ותגזר אומר - אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה". מכאן למדו שצדיק גוזר והקב"ה מקיים. יש לציין שכל אותם אישים היו צדיקים גדולים וכך הם השיגו את הזכות המיוחדת הזו.  ברור שלחז"ל היתה בעיה עם הדרך הזו של בעלי נס ולכן תגובתו של שמעון בן-שטח כל-כך קשה.

שאלה ב'. מדוע נכשלה תפילתו הראשונה של חוניו, ומה בדבריו השניים שכנע את ה'?  גם כאן על החלק הראשון של השאלה קשה להשיב. האם הקב"ה זקוק לאיומים ואולטימטום כדי לפעול? נראה לי כי משהו בתפילתו של חוני לא דיבר אל ליבו של הקב"ה. לכן בפעם השניה שחוני פונה אל ה' ומדגיש כי הוא עושה זאת בשביל העם, וכי הוא מבקש רחמים על העם. הוא מדגיש שהוא שליח העם והוא אינו מבקש חסד בשביל עצמו. אדרבה, הוא מוכן להתענות בשביל העם, ויסורים מאהבה מורידים גשמים (פרנקל,624)..

שאלה ג : מדוע  ה' לא נענה מיד והוריד גשם כראוי? מדוע הוא כאילו "משחק" עם חוני? גם הפעם אין לי תשובה ברורה. אולי המספר רצה להאדיר את דמותו של חוני, שהוא כביכול שולט על אלוהיו, עד ליכולת לכוון בדיוק את עוצמת הגשם. לכך רומזים דבריו של שמעון בן-שטח: "כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו כרצונו... "אבא הוליכני לרחצני בחמין – מוליכו" , שטפני בצונן – מוליכו, וג"ו (ספר האגדה, קנ"ו). לפי הסיפור בבבלי הכוונה של אלוהים הייתה להוציא את חוני משבועתו: "כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך".

בחלק הבא שורות 15 – 13 הסיפור נראה קטוע. חוני לא נותן לעם תשובה לענין. לעומת זה בבבלי יש לנו סיפור יותר מלא ויותר הגיוני: "עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אעפ"כ הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: "רבש"ע, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם". מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות" (מסכת תענית, כ"ג, ע"א).  הגירסה הזו יותר הגיונית, כי הסיפור על חוניו בא (במשנה) לאחר ההלכה ש"על כל צרה שלא תבוא על הציבור, מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים" (תענית, פ"ג, מ"ח). כלומר המשנה הזניחה כאן את הטיפול במקרה שהיה העילה לכל הסיפור. שוב אנו רואים כיצד הסיפור במשנה עשוי להטיף להתנהגות שונה מההלכה.

מדוע שמעון בן- שטח כל-כך כועס על חוני עד כדי כך שהוא מאיים עליו בנידוי? ומדוע הוא סולח לו?

יש פרשנים הטוענים כי שמעון בו שטח כעס על חוני בגלל שראה בצורת הפנייה שלו חוצפה כלפי הקב"ה. אכן אם נבדוק בתורה נמצא איסור לנסות את ה', ושבועתו של חוניו היתה מעין ניסיון של האדם את האל. לי נראה כי לבן-שטח קשה להשלים עם הדרך הזו של פנייה אל הצדיק, תוך התעלמות מהדרך ההילכתית להורדת גשמים, הכוללת בתוכה צומות, תפילות חזרה בתשובה, קבלת איסורים שונים, ובקיצור תהליך היטהרות, תהליך חינוכי, שמשתף את כל העם, כמפורט במסכת שלנו. מדוע בן-שטח סולח לחוני? התשובה בשורות 17-18. בן-שטח מכיר ביחסים המיוחדים של חוני עם בקב"ה. אלו יחסים של אב ובנו, ולכן חוני יכול להתנהג בצורה לא נורמטיבית והקב"ה ייענה לו. המדרש על הפסוק ממשלי בא לבטא את הרעיון הזה. במקרא מדובר על יחסי אב ובן ממשיים, ואילו כאן המדרש הופך את היחסים האלו ליחסי הצדיק עם אלוהיו, בדרך אליגוריסטית.

המשמעות הרעיונית של הסיפור: לדעתי לסיפור הזה יש משמעות אנרכיסטית, הקשורה באמונה בכוחו של הצדיק ומייתרת את כל המנגנונים הערכיים לריצוי של האל, המפורטים בהלכות שלפני הסיפור. לאחר כמה פרקים המסבירים לעם כיצד להתנהג בעת בצורת, וכיצד יש לרצות את ה', מביא עורך המשנה סיפור ההופך את כל ההלכה בנושא הבצורת למשהו מיותר. כל מה שצריך כדי לרצות את האל הוא קשר טוב בין האל והצדיק!.המגמה האנרכיסטית ניכרת לדעתי גם בפניה החצופה של חוני אל אלוהים, בעוד שההלכה מצווה להתנהג התנהגות מרצה כלפי האל בעת כזו (איסורים שונים, מהגי אבלות וכו'). גם הכרעתו של חוני להתפלל להפסקת הגשמים כאשר הוא יודע שזה מנוגד להלכה מראה על המגמה האנרכיסטית של הסיפור.

מצד שני יש פה שיר הלל לצדיק, ליחסי אב – בן מופלאים שהגיע עם הקב"ה, ליכולתו להשפיע על אלוהים בלי לעבור את הדרך המקובלת.

נראה לי שחז"ל הבחינו בקונפליקט שנוצר בין הדרך ההילכתית, עם כל הערכים שנלוו לה בהתמודדות עם בצורת, לבין הדרך של הצדיק שאינה משתפת את העם ואינה דורשת ממנו לחזור בתשובה, ודבר זה ניכר באיום הנידוי של בן-שטח. חבל שהם לא הכריעו בנושא, והשאירו אותנו עם מסר כפול. לכן המשמעות הרעיונית של האגדה הזו אינה ברורה לי. בשורה התחתונה לא ברור האם יש פה גינוי לחוני או שיר הלל לחוני. על בעיה זו של אגדה מנוגדת להלכה עומד פרנקל (עמ' 696-698) אבל קשה לומר שהוא מספק פתרון לשאלה כיצד חז"ל חיו עם סתירות אלו. אורבך בספרו "חז"ל, אמונות ודעות" כותב כי יחסם של חז"ל אל הנס היה אמביוולנטי, והדבר בולט בסיפור חוני המעגל. לדעתו רק אישיותו של חוני ואהבת העם אליו הצילוהו מנידוי. אך, כותב אורבאך שני התלמודים מלאים מעשי ניסים של חכמים שונים (שם, עמ' 87). מוסיף אורבך שחז"ל דאגו שהנס לא יזוהה עם בעל הנס אלא עם רצונו של האל, אך גם דבר זה אי-אפשר לומר על אגדת חוני המעגל.