כבר לא סבתא סורגת

סבתא, בימים עברו ובימינו אנו, אינה טבולא רסא. יש מאחוריה היסטוריה משפחתית מכובדת. היסטוריה משפחתית מכובדת זו, תהווה תשתית, בעת מילוי תפקידה הסבתאי.

בעוד שאימהות הינה תפקיד, שלא משתמע לשני פנים, סבתאות נחשב כיום למסלול התנדבותי.
הסבתא לא באמת חייבת כלום לאף אחד. אף נכד לא יתבע ממנה ארוחת צהריים, בעת החזרה מבית הספר (למעט מקרים קיצוניים) אף נכדה לא תתבע ממנה לבוא ולצפות בה בטקס.
אלו הן אנו, האימהות, שציפיות לנו אלי סבתא גבוהות גבוהות הן.
פתאום אנחנו רואות צורך בדמות מכנסת, מסורתית. פתאום אין לנו צורך בקריירה של אמא שלנו, אנחנו רוצות אותה כאן, קבועה, סטטית, מאפשרת, למי אכפת, אם סבתא מתאפרת. שנוכל להמשיך לאוץ ולרוץ לנו בדרך, ובכל זאת להעניק לצאצא משהו אמיתי, טעם של פעם, בית מסורתי.
ככל שמתארכת תוחלת החיים, נחשבות הסבתות של היום צעירות, גם להן אצה רצה הדרך, הנה סוף כל סוף השתחררו מעול הבישולים היומיומי, סוף כל סוף הן מוסרות את שק האגרוף, לאיסוף בגדים בויצו, לנשים שצעירות מהן, שהן יתמודדו עתה עם גיל ההתבגרות. פתאום הבת הבועטת התבגרה, הולידה נכד ומבקשת עזרה. -' איפה היית, בתי היקרה, לפני 10 שנים, כשביקשתי שתעזרי לי עם אחייך הקטנים?'
אני מניחה, שסבתות אינן מתחשבנות, אפשר, שזה אך התפנו מעול המטלות הדימנסטיות שלהן, והן רוצות להרגיש חופש, להרגיש קליל, זה לא שמשעמם להן, בלי לבשל, תרבות הפנאי קוראת להן, הן לא רוצות שוב להיכנס למעגל הביתיות הזה, גם אם הפעם, זה מזווית אחרת.
אי אפשר לצפות מאישה, גם אם היא סבתא, לקפוץ 100 שנים לאחור, כדי לתפוס פיסת מסורת, רק בגלל שהבת שלה נכנסה להריון ועשתה לה נכד.
אז איך בכל זאת מגשרים על הפער שבין הרצוי למצוי, ומגיעים למיצוי, איך שמים את המחלוקות והחשבונאות שבין אם ובתה, ומפנים את הזירה לשחקנים בתפקידיהם החדשים, סבתא ונכד/ה, הקשר המשפחתי הכי מפנק, הכי מענג והכי מעורר געגוע...
*
סבתא רחלי
פניתי אל רחלי לביא שמצאה את דרך המלך/ דרך המלכה/ דרך הסבתא. המקצוע דולה, המצב סבתא וביניהם מלהטת סבתדולה רחלי כדורי שוקולד, על הסיפון.
סבתאדולה רחלי לביא (54) אילת http://www.youtube.com/watch?v=ArKyxcKdXS0&feature=plcp
על הצורך בדולה, אשת מקצוע שמלווה יולדת, לצד הסבתאות בת זמננו מרחיבה רחלי ומסבירה, -"המשפחה נהייתה קטנה מידיי, לכן יש צורך להרחיב אותה עי" אנשי מקצוע"
לסבתא בת זמננו יש עיסוקים משלה, היא אינה רוצה להוות גלגל חמישי, היא אינה נטמאת בתוך המשפחה המורחבת. החברה שלנו הפכה להיות מורכבת מאנשים מאוד מאוד אינדווידואליסטים, וביניהם גם הסבתות. סבתות בנות זמננו רוקדות ריקודי עם, מטפחות את עצמן, סבתא של היום, מפחדת שאם תיתן מעצמה, היא תאבד את צביון הנשיות, סבתא של היום אמורה, בעיניי עצמה/ חברה להיות מטופחת (בלי מטפחת), עסוקה, נאורה, אינטליגנטית.בעוד התפקיד הקדום של אמא/ סבתא, היה לטפח את הדור הבא, האשה של היום רואה עצמה כקרייריסטית...
רחלי לביא, אחות ביונקים במקצועה, רכשה לעצמה בגיל 53 הכשרת כדולה, ובכך הפכה את הסבתאות למקצוע -"הדולה- מסבירה רחלי- עוברת סדנא במהלך הלימודים, שמכשירה אותה להבין, שכאשר היא עומדת לרשות מישהו אחר, היא אינה מאבדת את עצמה, היא לומדת להכיל מישהו אחר. לתת, להיות שם בשבילו. לפני שבוע הייתי עם בתי בחדר לידה, עד הלידה הזכרתי לה נשימות, יכולתי להיות לה לדולה, ברגע הלידה, הדולה נעלמה, והייתי סבתא נטו- התרגשתי ברמה האישית, זו הבת שלי כאן שיולדת, כל מה שלמדתי, נעלם."
(תציצו בתמונה, סבתא, שהיא אינה דולה בהכשרתה, לא היתה יושבת עם נכדתה, אוחזת בה בביטחון אין סוף, ביד אחת.)
לשאלתי, עד כמה, היותה דולה, תומך בתפקוד הסבתאי שלה, עונה רחלי -"כשהייתי צעירה הרגשתי צורך להוכיח, אני מאוד שמחה שלמדתי להיות שם בשבילם. שתי הבנות, הבן ושלושת הנכדים..." (בין לבין היא גם בונה יאכטה).
ואיך אפשר לדבר על סבתא בלי קצת אוכל-
מהו 'מאכל -הנכדים' הכי בשבילך? -"הנכדים שלי יודעים שיש אצל סבתא שניצל אמיתי ואורז (מבושל שונה ממה שהם רגילים בביתם) 'נקניק שוקולד' - מתקבל תמיד בברכה.

מהו 'מקום - הנכדים' הכי בשבילך? -"המרפסת של הבית - על הספה (הבית חד קומתי ולכן רצפת המרפסת גובלת בדשא ושביל כניסה) שם מבלים הכי הרבה, משחקים נפגשים עם המשפחה המורחבת. יש קרטון מלא בצעצועים ישנים. מותר ללכלך. יש תחושת חופש מוחלט באווירה אינטימית."
מהי 'חווית -הנכדים' הכי בשבילך? -"החוויה הראשונית כשהם מגיעים צעקת השמחה סבתאאאאאא והקפיצה שלהם עלי - ממלאת אותי עד תום באושר, כמובן שאני מאוד אוהבת, כשהם מכינים לי כל מיני ברכות ומציירים לי ציורים, הטלפונים עם הסיפורים על החוויות שלהם.
שיחות בוגרות ופתוחות עם הנכד שלי בן השבע- אי אפשר להשוות את זה לשום חוויה אחרת."
*
סבתא מיירה
את אמא אילנית ארז מצאתי בין דפי האינטרנט, מזה שנה שאילנית מנהלת בכישרון רב בלוג מרגש, אודות אמהות חד הורית. בבלוג היא מתארת אורח חיים לא שגרתי, החל מההחלטה לגדל את הילדה לבד, למן הרגע הראשון, דרך וויתור על שימוש בחיתולים- את הכל היא מציגה בחוש הומור, שזור בהגאים המתחדשים של בתה...
הסבתא מיירה, הנכדה ליירה , לא זו בלבד שאמא מיירה הוזמנה להיות נוכחת בלידה, הרי שאילנית העניקה לסבתא מיירה, מתנה יוצאת מן הכלל, תינוקת עם שם בהשראתה...
-"חיפשתי שם באות ל' כי לשתי הסבתות שלי קראו בשמות שמתחילים באות ל' לאה ולוטה חיפשתי שם של גיבורה (חומריו האפלים של פיליפ פולמן), שם שינציח אם המסורת המטריאכלית במשפחה שלנו, שם שיסמן את היותנו משפחה של בנות, אמא בת וכלבה (אנו מקווים לצרף אלינו עוד חברים ולא אכפת לנו שיהיו גם בנים) בשם ליירה יש ארבע אותיות מהשם של סבתא שלה ועוד אחת מהשמות של הסבתות שלי. אני בטוחה שהיא תהפוך בדרך הזאת להיות אשה חזקה שמגשימה את רצונותיה במלוא הדרם, ממש כמו סבתא שלה"
אילנית מגדלת את ליירה, ללא חיתולים, עם כלבה בבית, פונה לבתה, אף שזו עוד לא באמת מדברת, כאילו אילנית אינה המבוגר היחיד בבית, מתכננת לעשות לילדה הום סקולינג, יש שיאמרו שאת עושה לאמא שלך בית ספר, איך סבתא מיירה משתלבת עם הפטנטים החדשים/ ישנים על פיהם את מגדלת את ליירה. -"לפעמים מתוך שיחה עם אמא שלי היא אומרת לי משהו כמו, סיפרתי להם (לחברים של הוריי) שאת מגדלת אותה בלי לומר לה 'לא' או סיפרתי להן על השיטה של לקחת אותה לעשות פיפי קקי בכיור... ואגב כך אני מבינה שהיא מעריכה את הדרך שבחרתי למרות שזו מאוד שונה מדרכה. לא בית ספר של ממש אני עושה לאמא שלי, יותר 'האוז שולה' (חינוך ביתי בתרגום חופשי מגרמנית) - אמא שלי אינה אדם חם במיוחד, קשה לה עם קירבה גופנית היא לא אוהבת נשיקות על הפה או לאכול מפה לפה, ערום ועוד כל מיני איכיסים שאני ובתי מחבבות.
נוכח התקופה האינטנסיבית של תמיכה אין סופית בהריון, ומעורבות גדולה במשפחה הגרעינית, בוחרת אילנית, הבלוגרית, שהופכת את כל קוראי הבלוג לדודים ודודות מתלהבים, להעניק לאמה כמתנה- השתתפות בכתבה על סבתות, בעיתון הורים פילון אבאימא, בו היא, תוך הרבה אהבה מפרסמת את הקשר המיוחד של שלושתן.. דרך נפלאה להגיד תודה.
סבתא מיירה, מדריכת טיולים במקצועה , מדברת עם ליירה גרמנית, וכבר מתכננת בשבילן טיול שורשים לגרמניה.
מהו המאכל הכי סבתאי/ נכדתי בשבילן, בעינייך: -"מאכל זה ממש קשה, כי ליירה עוד לא ממש הביעה את טעמה הקולינרי, לביבות מנגולד, כנראה -למרות שאמא שלי תמיד מביאה לנו קציצות -קוסמת"
מהו המקום הכי סבתאי/ נכדתי בשבילן, בעינייך: -"האוטו, כי אמא שלי תמיד מסיעה אותנו..."
מהי החוויה הכי סבתאית /נכדתית בשבילן, בעינייך ? -"נראה לי שללכת לטיול עם העגלה (אני לא משתמשת בה)."

*
סבתא שרה ז"ל
אלמלא הוסיף ברק דנין ערך מוסף לקשר שלו עם סבתו, לא הייתי יכולה להביא את דברה של האישיות הבאה. את סבתא שרה, "פגשתי" באינטרנט. סבתא שרה כבר לא חיה, אבל נכדה, ברק דנין טרח להחיותה. הוא הקים אתר, שאין בו שמץ של אווירת הירואיות, כי אם אהבה למפעל חייה של סבתו. http://www.tzlaliot.com/
בשנת 1944 ליום הולדת שמונה של אהוד בנה, עשתה אמא שרה תיאטרון צלליות והציגה אותו בפני האורחים שבאו לחגוג. כל יום הולדת הוסיפה סיפור. הסיפורים של משוררים וסופרים מוכרים, וסיפורי התנ"כ היא בנתה על פי הדמיות צלליות, התיישבה מאחורי מסך, אשר בנתה מקרטון עם וילון, וכשהגיעו האורחים, הפך תיאטרון הצלליות,שהציגה- מסמר הערב.
נשמע מאולתר, אבל הצצה אל הצלליות האלו, ואל אודות העניין כולו, מעיד על כך שהכל היה מתוייק, לכל הצגה היתה מעטפה משלה, הנכדים, גם אם הם היו קהל היעד של סבתא שרה, לא הורשו לגעת בדמויות, לכן זה נשמר- אומר ברק- לכן נשמרו הדמויות ונשמר הטעם המיוחד של התיאטרון.
באיזו תדירות הייתם פוגשים את סבתא שרה? תאר פגישה שגרתית... -"היינו נפגשים די הרבה בשנים שגדלתי בבית הורי, הם גרו באותו הבניין. כמעט כל יום שישי. בדרך לבית-ספר היא הייתה מחכה לי בחלון לא פעם, ובשנים המאוחרות יותר- פחות, כשהם עברו לדיור מוגן.
פגישה שגרתית... יושבים על הספה עם הריפוד הירקרק, סבא על כסא הנדנה, סבתא על הכיסא שלה צמוד לספה, על שולחן הזכוכית הוותיק (היום בביתי) מפת בד-תחרה לבנה, שוקולדים, פיצוחים, וקוביות חתוכות של עוגת גבינה. הם שואלים מה חדש, אחר-כך מספרים על הפעילויות הרבות, לפעמים סיפורים על ימים עברו, בעיקר סבא על ענייני רכישת קרקעות (למען המדינה שבדרך) שעסק בו, סבתא תומכת בפרטים שהיא זוכרת.
מהו מהאכל הכי סבתאי בשבילך? -"ללא ספק עוגת הגבינה שהיתה סימן ההיכר שלה."
המקום הכי סבתאי בשבילי: -"אני בחניה של הבניין וסבתא בחלון למעלה, מנופפת לשלום."
החוויה הכי סבתאית: החיבוק שלה.
מריחים געגועים באוויר?
*
בדמיוני, אני מנסה לשנות את התקופה סביב תיאטרון הצלליות של סבתא שרה, ושותלת אותו בתקופתנו אנו בשנות ה2000. נאמר, כעת בנה של סבתא שרה בן 8 והיא מכינה לו הצגת צלליות ליום ההולדת. האם לדעתך, אני שואלת את ברק הנכד, היא היתה ממשיכה, כפי שהמשיכה, או שמא, היתה מרגישה דחף/ צורך להוכיח, שאפשר להתפרנס ממנו, ובמקום האתר שאתה עשית, היתה היא מקימה אתר, כדי שיכירו אותה, ויזמינו הצגות צלליות... שאלה היפוטטית,
תשובתו של ברק הנכד, מסכמת את התגלגלות התפקיד הנשי במשפחה, וכך הוא עונה, לשאלתי המעט מתחכמת: -"קשה לי להתחבר לשאלה הזו אני לא יודע כל-כך מה לענות לך. סבתי הייתה בעיקר עקרת בית רוב חייה, ולמעט עבודה במשרה חלקית בבית מסחר לחומרי בניין של המשפחה לא ממש עסקה בפרנסה, ולא היתה יזמית (בהקשר הכלכלי) באופייה."
בעקבות השיחות אותן שוחחתי עם משתתפי הכתבה, אני מנסה לעמוד על מתכון בטוח- לשזור כשרון והכשרה, בתפקידי המשפחה המשתנים, זו בעיניי- נוסחא להצלחה. זה יחבר אותנו לעלילת חיינו, וגם יאפשר לנו פרספקטיבה מבורכת...

סבתא, בימים עברו ובימינו אנו, אינה טבולא רסא. יש מאחוריה היסטוריה משפחתית מכובדת. היסטוריה משפחתית מכובדת זו, תהווה תשתית, בעת מילוי תפקידה הסבתאי.

בעוד שאימהות הינה תפקיד, שלא משתמע לשני פנים, סבתאות נחשב כיום למסלול התנדבותי.
הסבתא לא באמת חייבת כלום לאף אחד. אף נכד לא יתבע ממנה ארוחת צהריים, בעת החזרה מבית הספר (למעט מקרים קיצוניים) אף נכדה לא תתבע ממנה לבוא ולצפות בה בטקס.
אלו הן אנו, האימהות, שציפיות לנו אלי סבתא גבוהות גבוהות הן.
פתאום אנחנו רואות צורך בדמות מכנסת, מסורתית. פתאום אין לנו צורך בקריירה של אמא שלנו, אנחנו רוצות אותה כאן, קבועה, סטטית, מאפשרת, למי אכפת, אם סבתא מתאפרת. שנוכל להמשיך לאוץ ולרוץ לנו בדרך, ובכל זאת להעניק לצאצא משהו אמיתי, טעם של פעם, בית מסורתי.
ככל שמתארכת תוחלת החיים, נחשבות הסבתות של היום צעירות, גם להן אצה רצה הדרך, הנה סוף כל סוף השתחררו מעול הבישולים היומיומי, סוף כל סוף הן מוסרות את שק האגרוף, לאיסוף בגדים בויצו, לנשים שצעירות מהן, שהן יתמודדו עתה עם גיל ההתבגרות. פתאום הבת הבועטת התבגרה, הולידה נכד ומבקשת עזרה. -' איפה היית, בתי היקרה, לפני 10 שנים, כשביקשתי שתעזרי לי עם אחייך הקטנים?'
אני מניחה, שסבתות אינן מתחשבנות, אפשר, שזה אך התפנו מעול המטלות הדימנסטיות שלהן, והן רוצות להרגיש חופש, להרגיש קליל, זה לא שמשעמם להן, בלי לבשל, תרבות הפנאי קוראת להן, הן לא רוצות שוב להיכנס למעגל הביתיות הזה, גם אם הפעם, זה מזווית אחרת.
אי אפשר לצפות מאישה, גם אם היא סבתא, לקפוץ 100 שנים לאחור, כדי לתפוס פיסת מסורת, רק בגלל שהבת שלה נכנסה להריון ועשתה לה נכד.
אז איך בכל זאת מגשרים על הפער שבין הרצוי למצוי, ומגיעים למיצוי, איך שמים את המחלוקות והחשבונאות שבין אם ובתה, ומפנים את הזירה לשחקנים בתפקידיהם החדשים, סבתא ונכד/ה, הקשר המשפחתי הכי מפנק, הכי מענג והכי מעורר געגוע...
*
סבתא רחלי
פניתי אל רחלי לביא שמצאה את דרך המלך/ דרך המלכה/ דרך הסבתא. המקצוע דולה, המצב סבתא וביניהם מלהטת סבתדולה רחלי כדורי שוקולד, על הסיפון.
סבתאדולה רחלי לביא (54) אילת http://www.youtube.com/watch?v=ArKyxcKdXS0&feature=plcp
על הצורך בדולה, אשת מקצוע שמלווה יולדת, לצד הסבתאות בת זמננו מרחיבה רחלי ומסבירה, -"המשפחה נהייתה קטנה מידיי, לכן יש צורך להרחיב אותה עי" אנשי מקצוע"
לסבתא בת זמננו יש עיסוקים משלה, היא אינה רוצה להוות גלגל חמישי, היא אינה נטמאת בתוך המשפחה המורחבת. החברה שלנו הפכה להיות מורכבת מאנשים מאוד מאוד אינדווידואליסטים, וביניהם גם הסבתות. סבתות בנות זמננו רוקדות ריקודי עם, מטפחות את עצמן, סבתא של היום, מפחדת שאם תיתן מעצמה, היא תאבד את צביון הנשיות, סבתא של היום אמורה, בעיניי עצמה/ חברה להיות מטופחת (בלי מטפחת), עסוקה, נאורה, אינטליגנטית.בעוד התפקיד הקדום של אמא/ סבתא, היה לטפח את הדור הבא, האשה של היום רואה עצמה כקרייריסטית...
רחלי לביא, אחות ביונקים במקצועה, רכשה לעצמה בגיל 53 הכשרת כדולה, ובכך הפכה את הסבתאות למקצוע -"הדולה- מסבירה רחלי- עוברת סדנא במהלך הלימודים, שמכשירה אותה להבין, שכאשר היא עומדת לרשות מישהו אחר, היא אינה מאבדת את עצמה, היא לומדת להכיל מישהו &#