געגועים לקיבוץ "הישן"
געגועים לקיבוץ "הישן"
אתמול ישבתי וקראתי סיפור יפה על פעמון גדול ישן וסדוק בקיבוץ משתנה ומופרט מכל ערכיו הישנים. הפעמון מסמל את ערכי הקיבוץ הישנים, את היחד, את הקשר בין האנשים. בכל אחת מהארוחות של אותו קיבוץ שבסיפור היה חבר שהיה מושך בענבלו של הפעמון, וכך מודיע להם להתכנס לשעת הארוחה המשותפת.
לימים, כאשר הקיבוץ גדל, והחברים נעשו יותר אינדיוידואליסטים, הם כבר לא רצו לשמוע את דינדוני הפעמון המכנסים אותם לארוחות המשותפות. אך היה חבר אחד שהתעקש להמשיך את צלצולי הפעמון הגדול הזה, אותו הביא מאמריקה בעת שעלה לארץ. הימים חולפים, ובקיבוץ המופרט, סוגרים את חדר-האוכל, ומייק הזקן משרתו הנאמן של הפעמון מרגיש כי הוא הפסיד במערכה, המסמלת עבורו את המערכה על ערכי הקיבוץ הישן.
קראתי את הסיפור היפה הזה, והתחלתי לחשוב על הפעמון בגבעת חיים הקיבוץ בו גדלתי ובגרתי. גם אצלנו, בדשא המרכזי, בין חדר האוכל למזכירות היה תלוי לו פעמון שנועד להזעיק את החברים. אמנם לא מפואר כמו הפעמון של אותו קיבוץ דרומי שבסיפור, שנוצק בפיטסבורג בירת הפלדה של ארה"ב. אצלנו היה זה צינור חתוך בקוטר של 30 ס"מ ואורך 20 ס"מ שניתלה על עמוד. וותיקי הקיבוץ סיפרו שלפני עשרות שנים, חבר היה יכול לכנס באמצע הלילה אסיפת קיבוץ ע"י צלצול בפעמון, אבל בשנות החמישים השתמשו בו בעיקר כאמצעי אזעקה במקרה של שריפה.
אני זוכר, שהייתי בערך בגיל 12 המתבן עלה באש, והזעיקו את כל החברים ע"י צלצולים מטורפים בפעמון. אבא של אחד מחברי לכיתה היה אחראי על כיבוי האש ואני זוכר אותנו רצים בעקבותיו. חברי אמר לי: "כשהאבא הזקן שלי רץ לכיבוי שריפה אין לי שום סיכוי להשיג אותו". כיבוי השריפה היה מפגן מרהיב של היחד הקיבוצי, אם כי במקרה הזה הסתיים כל המאמץ הזה בשריפתו הטוטאלית של המתבן.
אבל אני רציתי לספר סיפור אחר על הפעמון של קיבוצנו , סיפור שמשיק בנקודות מסויימות לסיפור הראשון.
ערב אחד, ואני הייתי כבר אחרי צבא, ישבתי במרפסת דירתי הצנועה, ופתאום אני שומע את הפעמון מזעיק את החברים. לא האמנתי למשמע אוזני. כבר עברו שנים רבות מאז שהשתמשו בפעמון. אבל הצלצולים נמשכו ונמשכו. נעלתי את נעלי ורצתי לחדר – האוכל.
כשהגעתי לחדר האוכל ראיתי את אחד מותיקי הקיבוץ עומד ומכה בפעמון. לא עבר זמן רב וחברים הרחיקו אותו בכוח מהפעמון. פניתי לברר מה קרה פה ואז סופר לי הסיפור הבא: יודקה, הונגרי עיקש, מראשוני הקיבוץ שגיבר עברית משובשת ופירנס לא מעט בדיחות שהפכו לנכסי צאן ברזל אצלנו, המשיך לרכז את ענף הבננות, גם כאשר כל החברים הוותיקים מהשיכבה שלו פרשו מריכוז הענפים והעבירו את המושכות לידי בני המשק הצעירים.
יודקה היה צריך לקבל קבוצת עובדים (הכל היה אז בעבודה עצמית) לקטיף בננות שהיה אמור להתבצע למחרת היום. לאחר-דין ודברים ממושך עם סדרן העבודה (סידור העבודה היה מתרחש כל יום בשעה 21.00 בחדר האוכל כאשר עשרות חברים, היו מתכנסים בו כדי לתכנן את יום העבודה הבא), התברר ליודקה, שמחר לא יקבל עובדים, ולכן לא יהיה קטיף. מבחינתו דבר זה היה אסון, ויודקה לא יכול היה להשלים עם כך.
בייאושו, בחר יודקה בפתרון של ראשית ימי הקיבוץ – צלצול בפעמון - להזעיק את החברים לאסיפה. אלא שהזמנים השתנו, ומה שהיה מקובל בקיבוץ של שנות ה-30, נראה כשגעון בשנות ה-70.
אתמול ישבתי וקראתי סיפור יפה על פעמון גדול ישן וסדוק בקיבוץ משתנה ומופרט מכל ערכיו הישנים. הפעמון מסמל את ערכי הקיבוץ הישנים, את היחד, את הקשר בין האנשים. בכל אחת מהארוחות של אותו קיבוץ שבסיפור היה חבר שהיה מושך בענבלו של הפעמון, וכך מודיע להם להתכנס לשעת הארוחה המשותפת.
לימים, כאשר הקיבוץ גדל, והחברים נעשו יותר אינדיוידואליסטים, הם כבר לא רצו לשמוע את דינדוני הפעמון המכנסים אותם לארוחות המשותפות. אך היה חבר אחד שהתעקש להמשיך את צלצולי הפעמון הגדול הזה, אותו הביא מאמריקה בעת שעלה לארץ. הימים חולפים, ובקיבוץ המופרט, סוגרים את חדר-האוכל, ומייק הזקן משרתו הנאמן של הפעמון מרגיש כי הוא הפסיד במערכה, המסמלת עבורו את המערכה על ערכי הקיבוץ הישן.
קראתי את הסיפור היפה הזה, והתחלתי לחשוב על הפעמון בגבעת חיים הקיבוץ בו גדלתי ובגרתי. גם אצלנו, בדשא המרכזי, בין חדר האוכל למזכירות היה תלוי לו פעמון שנועד להזעיק את החברים. אמנם לא מפואר כמו הפעמון של אותו קיבוץ דרומי שבסיפור, שנוצק בפיטסבורג בירת הפלדה של ארה"ב. אצלנו היה זה צינור חתוך בקוטר של 30 ס"מ ואורך 20 ס"מ שניתלה על עמוד. וותיקי הקיבוץ סיפרו שלפני עשרות שנים, חבר היה יכול לכנס באמצע הלילה אסיפת קיבוץ ע"י צלצול בפעמון, אבל בשנות החמישים השתמשו בו בעיקר כאמצעי אזעקה במקרה של שריפה.
אני זוכר, שהייתי בערך בגיל 12 המתבן עלה באש, והזעיקו את כל החברים ע"י צלצולים מטורפים בפעמון. אבא של אחד מחברי לכיתה היה אחראי על כיבוי האש ואני זוכר אותנו רצים בעקבותיו. חברי אמר לי: "כשהאבא הזקן שלי רץ לכיבוי שריפה אין לי שום סיכוי להשיג אותו". כיבוי השריפה היה מפגן מרהיב של היחד הקיבוצי, אם כי במקרה הזה הסתיים כל המאמץ הזה בשריפתו הטוטאלית של המתבן.
אבל אני רציתי לספר סיפור אחר על הפעמון של קיבוצנו , סיפור שמשיק בנקודות מסויימות לסיפור הראשון.
ערב אחד, ואני הייתי כבר אחרי צבא, ישבתי במרפסת דירתי הצנועה, ופתאום אני שומע את הפעמון מזעיק את החברים. לא האמנתי למשמע אוזני. כבר עברו שנים רבות מאז שהשתמשו בפעמון. אבל הצלצולים נמשכו ונמשכו. נעלתי את נעלי ורצתי לחדר – האוכל.
כשהגעתי לחדר האוכל ראיתי את אחד מותיקי הקיבוץ עומד ומכה בפעמון. לא עבר זמן רב וחברים הרחיקו אותו בכוח מהפעמון. פניתי לברר מה קרה פה ואז סופר לי הסיפור הבא: יודקה, הונגרי עיקש, מראשוני הקיבוץ שגיבר עברית משובשת ופירנס לא מעט בדיחות שהפכו לנכסי צאן ברזל אצלנו, המשיך לרכז את ענף הבננות, גם כאשר כל החברים הוותיקים מהשיכבה שלו פרשו מריכוז הענפים והעבירו את המושכות לידי בני המשק הצעירים.
יודקה היה צריך לקבל קבוצת עובדים (הכל היה אז בעבודה עצמית) לקטיף בננות שהיה אמור להתבצע למחרת היום. לאחר-דין ודברים ממושך עם סדרן העבודה (סידור העבודה היה מתרחש כל יום בשעה 21.00 בחדר האוכל כאשר עשרות חברים, היו מתכנסים בו כדי לתכנן את יום העבודה הבא), התברר ליודקה, שמחר לא יקבל עובדים, ולכן לא יהיה קטיף. מבחינתו דבר זה היה אסון, ויודקה לא יכול היה להשלים עם כך.
בייאושו, בחר יודקה בפתרון של ראשית ימי הקיבוץ – צלצול בפעמון - להזעיק את החברים לאסיפה. אלא שהזמנים השתנו, ומה שהיה מקובל בקיבוץ של שנות ה-30, נראה כשגעון בשנות ה-70.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
הסיפור שלך מעיד עד כמה חפץ דומם יכול לסמל כל כך הרבה.ניתן גם לעקוב אחר התפתחות הקיבוץ ממה שהיה למצבו החברתי הנוכחי.מעניין.