נוסטלגיה
מה נשאר מכל זה...
בימים אלו אני מעיין בעלוני הקיבוץ, מהשנים הראשונות שלו, שנות החמישים המוקדמות, בכדי להוציא מהם חומרים לחג השישים של הקיבוץ.
העיסוק הזה בעבר שנמוג ואיננו מעלה מספר שאלות: מה נשאר לנו מזה? עד כמה אנו שונים מאותם ותיקים (שחיים אתנו, וגם הם השתנו)? מה אנחנו יכולים לקחת מהם, מאותם ימים? ומדוע זיכרונות אלו מהלכים עלינו קסם?
באחד העלונים משנות ה- 50 נתקלתי במאמר של חברה על החינוך המשותף. היא כותבת בבטחון מופלג, עד כמה ההורים לא מבינים את צרכי החינוך. חינוך זה מדע, והרגשות של ההורים מקלקלים את השורה. החינוך כולו צריך להיות מכוון לצרכי הקיבוץ: "אנחנו דורשים מכל הורה להיות נציג הקיבוץ ומהותו בחינוך ילדיו". חס וחלילה שהילד ישמע ביקורת על הקיבוץ בבית.
אנחנו יודעים שכל התפיסות הללו נעלמו, ורובנו מבקר אותן, וודאי שלא מחזיק בהן, ואף-על-פי-כן, יש איזה קסם באמונה השימה הזו, בניסיון ליצור אוטופיה, הנבנית על אדני האידואולוגיה. מישהו אחר יכול לומר שהוא רואה פה קולקטיביזם מפחיד, וגם הוא יהיה צודק.
בעלון אחר ניבטת אלינו תמונה של חברות החולבות ברפת בידיים. היום הן משחזרות את השנים הללו: מצד אחד הן זוכרות את התקופה הזו כתקופה חווייתית מאד, מצד שני היה להן מאד קשה באופן פיזי. הגברים לא הקלו עליהן (והן גם לא ביקשו זאת) והן סחבו משאות כבדים, כמעט מעבר לכוחותיהן. מצד שני, בהביטי על תמונות הללו וגם על תמונות הטרקטוריסטיות בפלחה משנות ה- 50, כשאני יודע שכל זה נמשך רק כמה שנים, ואח"כ כולן עברו לעבוד "במקצועות הנשיים המסורתיים". אני שואל את עצמי, למה הן עשו זאת? אחת מהן הסבירה שזה היה הביטוי לציונות שלה, לחלוציות שלה ולא מתוך פמיניזם.
היום רובנו כבר לא עובדים בחקלאות. התעשיה הפכה למוקד תשומת הלב. ואף על פי כן, אני מעריץ את עוז רוחן של אותן חברות, שעזבו בתים מסודרים ומקצועות אקדמאים ובאו לקיבוץ לעבוד בעבודות כאלו קשות, ואת נכונות ההקרבה החלוצית שהנחתה אותן.
נפלו לידי חומרים מתקופת הפילוג עם הסנהאיסטים: פרוטוקול השיחה עם חזן, שבה הוא תבע לגרש את כל חבורת הסנהאיסטים מהקיבוץ, על רקע הזדהותם הטוטאלית עם בריה"מ, וחבירתם למפלגתו השמאלית קיצונית של סנה; ועוד, רשימה של מזכיר הקיבוץ המתריע כנגד מצב בו תהיינה שתי מפלגות בקיבוץ של "השומר הצעיר".
מצד אחד, היום זה נראה לנו שגעון לפלג קיבוץ על נושאים של השקפת עולם. איננו יכולים להבין מדוע בקיבוץ לא יכולים להיות חברים בשתי מפלגות ויותר. רובנו נרגיש רתיעה מהתביעה ל"קולקטיביות רעיונית" שהיתה מקובלת אז. מצד שני, אני מוקסם מאויר הפסגות האידיאולוגי שהם נשמו אז. מהמעורבות המלאה בעיצוב דרכה של המדינה (ולא משנה אם דרכם הייתה שגוייה), מהמאבק הבלתי נרתע על השקפת עולמם.
בימים אלו התפרסם ספרו החדש של מאיר שלו: "הדבר היה ככה" על משפחתו בנהלל, תוך התמקדות בדור המייסדים הוא דור סביו. כשאתה קורא את ספריו של שלו, שרובם עוסקים באותה הוויית מייסדים-איכרים אתה תוהה מה באמת יחסו אל אותם אנשים וזמנים?
יצחק לאור ב"הארץ", (13 לנובמבר 2009) תוקף את שלו: "הגעגועים לעולם הטוב ההוא, נהלל, או דגניה א', הידיעה שלא היינו רוצים לחיות ככה, ובכל זאת היה יופי (קל לחיות בנאות אפקה ולהתרפק על סבתא מדומה בנהלל האיומה), כל זה כמובן שייך לפנטסיה הישראלית, ומתאים מאד לספרות הנעורים".
בקיצור לאור אומר לנו שכל ההתרפקות הזו על העבר היא רומנטית, היא לא רצינית והיא גם לא מוליכה לתובנות ממשיות.
אינני עוסק בהתרפקות על העבר, להיפך לרוב אני משתדל להראות עד כמה הוא שונה מעולמנו. ובכל זאת, כמי שגדל בעבר הזה, גם אם אני "מתנגד" לו, הוא מהלך עלי קסם (האם זאת נוסטלגיה?)
בימים אלו אני מעיין בעלוני הקיבוץ, מהשנים הראשונות שלו, שנות החמישים המוקדמות, בכדי להוציא מהם חומרים לחג השישים של הקיבוץ.
העיסוק הזה בעבר שנמוג ואיננו מעלה מספר שאלות: מה נשאר לנו מזה? עד כמה אנו שונים מאותם ותיקים (שחיים אתנו, וגם הם השתנו)? מה אנחנו יכולים לקחת מהם, מאותם ימים? ומדוע זיכרונות אלו מהלכים עלינו קסם?
באחד העלונים משנות ה- 50 נתקלתי במאמר של חברה על החינוך המשותף. היא כותבת בבטחון מופלג, עד כמה ההורים לא מבינים את צרכי החינוך. חינוך זה מדע, והרגשות של ההורים מקלקלים את השורה. החינוך כולו צריך להיות מכוון לצרכי הקיבוץ: "אנחנו דורשים מכל הורה להיות נציג הקיבוץ ומהותו בחינוך ילדיו". חס וחלילה שהילד ישמע ביקורת על הקיבוץ בבית.
אנחנו יודעים שכל התפיסות הללו נעלמו, ורובנו מבקר אותן, וודאי שלא מחזיק בהן, ואף-על-פי-כן, יש איזה קסם באמונה השימה הזו, בניסיון ליצור אוטופיה, הנבנית על אדני האידואולוגיה. מישהו אחר יכול לומר שהוא רואה פה קולקטיביזם מפחיד, וגם הוא יהיה צודק.
בעלון אחר ניבטת אלינו תמונה של חברות החולבות ברפת בידיים. היום הן משחזרות את השנים הללו: מצד אחד הן זוכרות את התקופה הזו כתקופה חווייתית מאד, מצד שני היה להן מאד קשה באופן פיזי. הגברים לא הקלו עליהן (והן גם לא ביקשו זאת) והן סחבו משאות כבדים, כמעט מעבר לכוחותיהן. מצד שני, בהביטי על תמונות הללו וגם על תמונות הטרקטוריסטיות בפלחה משנות ה- 50, כשאני יודע שכל זה נמשך רק כמה שנים, ואח"כ כולן עברו לעבוד "במקצועות הנשיים המסורתיים". אני שואל את עצמי, למה הן עשו זאת? אחת מהן הסבירה שזה היה הביטוי לציונות שלה, לחלוציות שלה ולא מתוך פמיניזם.
היום רובנו כבר לא עובדים בחקלאות. התעשיה הפכה למוקד תשומת הלב. ואף על פי כן, אני מעריץ את עוז רוחן של אותן חברות, שעזבו בתים מסודרים ומקצועות אקדמאים ובאו לקיבוץ לעבוד בעבודות כאלו קשות, ואת נכונות ההקרבה החלוצית שהנחתה אותן.
נפלו לידי חומרים מתקופת הפילוג עם הסנהאיסטים: פרוטוקול השיחה עם חזן, שבה הוא תבע לגרש את כל חבורת הסנהאיסטים מהקיבוץ, על רקע הזדהותם הטוטאלית עם בריה"מ, וחבירתם למפלגתו השמאלית קיצונית של סנה; ועוד, רשימה של מזכיר הקיבוץ המתריע כנגד מצב בו תהיינה שתי מפלגות בקיבוץ של "השומר הצעיר".
מצד אחד, היום זה נראה לנו שגעון לפלג קיבוץ על נושאים של השקפת עולם. איננו יכולים להבין מדוע בקיבוץ לא יכולים להיות חברים בשתי מפלגות ויותר. רובנו נרגיש רתיעה מהתביעה ל"קולקטיביות רעיונית" שהיתה מקובלת אז. מצד שני, אני מוקסם מאויר הפסגות האידיאולוגי שהם נשמו אז. מהמעורבות המלאה בעיצוב דרכה של המדינה (ולא משנה אם דרכם הייתה שגוייה), מהמאבק הבלתי נרתע על השקפת עולמם.
בימים אלו התפרסם ספרו החדש של מאיר שלו: "הדבר היה ככה" על משפחתו בנהלל, תוך התמקדות בדור המייסדים הוא דור סביו. כשאתה קורא את ספריו של שלו, שרובם עוסקים באותה הוויית מייסדים-איכרים אתה תוהה מה באמת יחסו אל אותם אנשים וזמנים?
יצחק לאור ב"הארץ", (13 לנובמבר 2009) תוקף את שלו: "הגעגועים לעולם הטוב ההוא, נהלל, או דגניה א', הידיעה שלא היינו רוצים לחיות ככה, ובכל זאת היה יופי (קל לחיות בנאות אפקה ולהתרפק על סבתא מדומה בנהלל האיומה), כל זה כמובן שייך לפנטסיה הישראלית, ומתאים מאד לספרות הנעורים".
בקיצור לאור אומר לנו שכל ההתרפקות הזו על העבר היא רומנטית, היא לא רצינית והיא גם לא מוליכה לתובנות ממשיות.
אינני עוסק בהתרפקות על העבר, להיפך לרוב אני משתדל להראות עד כמה הוא שונה מעולמנו. ובכל זאת, כמי שגדל בעבר הזה, גם אם אני "מתנגד" לו, הוא מהלך עלי קסם (האם זאת נוסטלגיה?)
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
כקיבוצניקית לשעבר ,בפעם האחרונה בסטאטוס הנכבד
של תושבת-ברת=רשות-אשת- חבר.
וכחניכה לשעבר של השומר הצעיר(שמוץ נקניק)
עצתי לך.
תעביר את כל החומר לארכיון.
קראתי לא מזמן במדור נוסטאלגיה של עלון הקיבוץ עין -כתריאלבקה,
שבו היה לי העונג המפוקפק ,לחוות את קריסת האידיאלים והקיבוץ עצמו.
זה בא עם ההפרטה (שנכפתה על החברים ע"י איומים והפחדה).
אח"כ בט שיוך הדירות שעורר בין החברים התקפי קינאה, שינאה הלשנה
לשון הרע וברגז לעולם.
ושבר את ליבם של הותיקים שאכלו אותה ועולמם וללבבם נחרב.
אחד הותיקים נזכר וכתב שהשתמשו בחוברות הישנות בנייר טואלט
בימי הצנע.
השאלה מה לעשות איתם עכשיו.
כי
בעלונים של היום, חוץ מכוכב אחד שמעז.
כל השאר לא ראוי אפילו למאכל של עז.
והמזכיר אמר לי בפרצוף" אם את מחפשת פהה בקיבוץ הזה את הערכים של השומה"צ-(אחרה, שויון, עזרה הדדית, צדק סוציאלי) פה לא תמצאי!
לכי לחפש במקום אחר.
אז הדלקתי לעצמי ולקיבוץ נר נשמה.ואני מחפשת כל יום (כמו חמץ) ולא מוצאת.
אז נזכרתי מה ששמעתי מחבר של קיבוץ דתי: ליכלוך זה לא חמץ!!!!!!!
אז השאלה היא האם חמץ זה ליכלוך? או סתם תחמיץ
בברכה
עירונית חילונית מבולבלת
כפי שאולי הבחנת, יחסי לקיבוץ של פעם הוא די אמביוולנטי. באשר לקיבוץ של היום - שנינו כבר לא חברים. גם לי היו חוויות לא נעימות כאשר עזבתי את הקיבוץ, אבל הן לא קובעות את יחסי לקיבוץ, ולאידאלים שהוא מייצג. לדעתי זה עניין של בחירה במה מתמקדים. אני מסוגל לראות גם דברים אחרים מלבד את העוולות הפרטיות שעשו לי.
גם בקיבוץ המופרט נשמרים ערכי הקיבוץ, אם כי במידה פחותה מאשר בקיבוץ השיתופי. העליתי בבלוג שלי ויכוח על נושא זה, בעבר הלא רחוק.
בברכה, איתן קליש