כן...

 
עולה לאוטובוס, בתום יום עבודה מלחיצה במפעל. אוטובוס ההסעה איתו אמור להגיע לאזור מגור?י. תוך כדי נסיעה, מרגיש מחושים בחזה. התלבטתי לגבי צעד?י הבא, אם להודיע לחבר היושב במושב לצידי, על מחו?ש?י בחזה? וחששתי מתגובה היסטרית שהוא עלול לחולל באוטובוס?     
או להגיע הביתה, ליידע את בני ביתי, על דפיקות הלב והכאבים בחזה, ולהגיע יחד איתם לחדר מיון בבית החולים?
אך נראה לי מוזר שארגיש ככה, עומד לפני אירוע לב?
מדוע מוזר? כיוון בתת הכרתי חושב עצמי לאדם חזק, למו?ד תלאות וקשיים פיזיים, עליהם התגברתי במהלך חיי. גם נמצא בכושר גופני טוב, חיבתי לאימוני שחיה ארוכים. הליכות טובות. וראייה אופטימית, להסתכל תמיד בחצי הכוס המלאה. בהרגשה שהשמים ממשיכים לחייך אלי.
ומאותה עיקשות שבתוכי, להתייצב פנים אל פנים מול סכנה חדשה זו, ולא להירתע, ידעתי אל אן אני חותר...
הגעתי הביתה. השעה 6 בערב בקירוב. הסרתי בגדי העבודה, לבשתי טרנינג ויצאתי לריצה. אומר לעצמי, 'מה שצריך לקרות שיקרה'. בלאו הכי החיים, לא מי יודע מה. (התייחסותי לחיים מאכזבים באותם ימים ) פתחתי בריצה קלה, סופר את עמודי החשמל על פניהם חלפתי, נזכר תוך כדי ריצה באימונים שעברתי ב'קאדר', הכנה לאליפות צה"ל, בריצה. משך חודש ימים התאמנו לרוץ 25 קילומטר מידי בוקר, כדי להיות בכושר טוב, לקראת המירוץ ל 15 קילומטר, בנשק וחגור מלא.
חווית המירוץ לאליפות צה"ל שנערכה בחולות שבטה בנגב, בחום הכבד, אירוע שנחרט בזיכרוני, השכיח ממני את מיחושי החזה שהרגשתי קודם בנסיעה באוטובוס.
חזרתי הביתה מאימון הריצה הקצרה, בריא.

20שנה אחרי האירוע באוטובוס, וכמה שנים אחרי צאתי לפנסיה. המשכתי יום ביומו בהליכת בוקר טובה, כ4 קילומטרים, הליכה רגילה.
בוקר יום יפה, יוצא כהרגלי להליכת בוקר - הליכה שנקטעה אחרי 200 המטרים הראשונים. 
כן. הפעם רציני. כאבים חזקים בחזה, התמוטטות על המדרכה.. מתעורר לרעש צפירות האמבולנס המסיע אותי, לבית החולים.
מיד לחדר טיפול נמרץ.... צינטור... בו נקבע יש לבצע ניתוח מעקפים.
3 מעקפים בעורקי הלב.
מקבל את הגזרה, בעין פקוחה. אומר לעצמי, "זה חלק מחייך."
עברתי את הניתוח... מעודד אנשים השוכבים לצידי, המחכים לעבור ניתוח דומה.
חוזר הביתה... להליכות בוקר... לאימוני השחייה... לכתיבה..לציור ופיסול... חוזר לשגרת חיי. אומר תודה.

על רציף 2013, פוסע...  2014 עוד תתדפק אל דלתי, ממשיך ועובר....