ערך השותפות מול ערך החרות בקיבוץ

האם ערך "השותפות" היה מנוגד לערך "החרות" בחיי הקיבוץ?

חבר מהפייסבוק העלה את הטענה כי אין שום ניגוד בין הערכים האלה מכיוון שהחברים שותפים רק במה שהם בוחרים. לדעתי יש לברר את הטענה הזו, אך זהו בהחלט הכיוון שהקיבוצים צריכים לשאוף אליו.
אפתח בסיפור מהחיים: מספר תושבים המיועדים להיות "חברים בעצמאות כלכלית" מקיבוצנו, החליטו לשלוח את ילדיהם ללמוד בביה"ס הדמוקרטי שבאיזור. אותם חברים/תושבים הצהירו גם שכנראה שהם יוציאו את ילדיהם ממסגרת החינוך הבלתי פורמאלי בקיבוץ, כי כספם לא יספיק גם לזה וגם לזה. דיברתי עם אם חד ממרכזי החינוך מהעבר בקיבוצנו על כך, והוא אמר לי שגישה כזו תפרק את החינוך המשותף, והיא מנוגדת לרעיון החינוך המשותף וגם למנהג שנוהג מתחילת ימי הקיבוץ – כל הילדים מתחנכים באותה מסגרת חינוכית. יחד עם זאת הוא לא יילחם בכך, כי זוהי "רוח התקופה".
בד"כ היה נהוג לחשוב כי בקיבוץ הישן הקלאסי , הייצור הוא משותף והצריכה משותפת. בקיבוץ הישן כל  החברים עבדו בענפי הקיבוץ, הייתה התנגדות לעבודת חוץ, ועל יזמויות – ענפים ביוזמה של חבר בכלל לא שמעו. המצב הזה הולך ומשתנה בקיבוץ "החדש", והיום מחצית מהחברים עובדים מחוץ לקיבוץ, יש יזמויות פרטיות, ומבחינת ערך החרות יש לברך על-כך.
גם הצריכה הייתה משותפת בקיבוץ הישן. החברים אכלו בחדר-אוכל, בדרך כלל המנה הייתה אחידה. הציוד לדירה סופק לפי סטנדרטים אחידים, ואפילו תמורת הסיגריות שלא עישנת לא יכולת להזמין מוצר אחר. כמובן, שמרגע שהונהג "תקציב אישי" והחפצים שהקיבוץ סיפק הומרו בכסף, אי-שם בשנות השישים או השבעים, הצריכה המשותפת צומצמה מאד.
על החינוך כבר דיברנו. צריכת התרבות אף היא הייתה משותפת. כולם ראו את הסרט השבועי שהוקרו פעם בשבוע. נסעו להצגות שבחר מרכז התרבות במשותף, ושמעו את אותם הקונצרטים. גם המצב הזה השתנה, והיום יש לכל אחד את הטלוויזיה שלו, עם מגוון הערוצים שלו. חברים הולכים למגוון חוגים, מנויים על מגוון עיתונים וכו'. כמובן שנשארו עוד דברים משותפים גם בתחום התרבות והפנאי: למשל חגים ומסיבות בהפקת ועדת תרבות. בריכה שמסובסדת ע"י כלל חברי הקיבוץ. מועדון לחבר על-חשבון הקהילה ועוד.
ישנם קיבוצים שכל אותם דברים נסגרו, אבל אני רואה בכך תהליך שלילי, כי כך אובד הדבק המינימלי המלכד את הקהילה. גם ביישובים עירוניים או קהילתיים, שומרים על מינימום של פעילויות תרבותיות משותפות ליישוב.
לסיכום, ניתן לקבוע שהטענה כי חבר הקיבוץ שותף רק בדברים שהוא בוחר היא קצת מוגזמת אך הקיבוצים אכן הלכו כברת דרך ארוכה כלפי היעד הזה, והקונפליקט בין שני הערכים – שותפות וחרות – אכן הולך ומצטמצם.
איתן קליש, גזית