פרידה

הנסיעה האחרונה
הם חלפו על פני העמק במונית בדרכם לבית האבות הסיעודי. היא בת 76 והוא בן 91. הוא חולה קשה בחוט השדרה שלו, מרותק לכסא הגלגלים כבר שנה וחצי. לפני חודשיים היא החליטה שאין לה יותר כוחות לטפל בו, והיא רוצה שהוא יצא מן הבית לבית סעודי. הוא לא הסכים לרעיון, אך לאחר לחץ מסיבי של בני המשפחה הוא נכנע.
הם יודעים שזאת פרידה ולכן הם שותקים. היא לא הבטיחה שתבוא לבקר אותו. היא סומכת על בתה הגרה בקיבוץ סמוך לבית הסיעודי שתבקר את אביה מדי פעם.
מצפונה מציק לה על החלטתה. היא יודעת שהוא לא ישרוד שם ימים רבים, אבל הטינה שהצטברה בליבה לא נותנת לה לשנות את החלטתה.
הם עוברים ליד שקמונה, מושב שגרו בו בשנים הראשונות לנישואיהם. היא אומרת לו: באותן שנים הייתי די מרוצה מנישואינו. היית רופא משפחה פשוט שנותן שרות לחקלאים שמסביב. היית מבלה בערב בחיק המשפחה. השתתפת בגידול הילדים. אמנם את הבית תמיד ניהלת בקמצנות, אבל היית נוכח.
אבל אז התחלת לחתור כלפי מעלה. הפכת להיות "מזכיר אגודת רופאי המשפחה", התחלת לבלות בתל-אביב, ואני הפסדתי בעל, והילדים הפסידו אבא. אח"כ נתפסת לשגעון של לימודים להרחבת השכלתך. נסעת בלי סוף לחו"ל, כביכול בשליחות האגודה. לא היית נאמן אלי, למרות שחשבת שאני לא יודעת.
הוא שאל אותה תגידי אהבת אותי פעם?
היא אמרה לו, כן. אז שהופעת אצלנו בבית במושבה, בלי התראה מוקדמת, ואמרת להורי: אני רוצה לשאת את רותם לאשה. מצד אחד הערצתי את התעוזה שלך, מצד שני לא אהבתי את זה שלא תיאמת איתי את המהלך הזה. אהבתי גם את רוחב ידיעותיך ואת השכלתך שהבאת מלימודיך בחו"ל, אבל לא אהבתי את התנשאותך עלי בתור "הבורה". לא אהבתי את התדמית של "איש העולם" שטיפחת לך.
הוא אמר לה: אני מבין שכל מה שעשית לי בעשר השנים האחרונות היה מעין נקמה. עכשיו כשאני הולך כמעט בדרכי האחרונה, ואנחנו נפרדים למעשה, אין טעם שאתחיל להצדיק את עצמי. רוב מה שאמרת הוא נכון, אבל בעצם הסיבה היא שלא התאמנו. אני באתי עם תרבות בריטית, מבית שסבב סביב האב הפקיד הבכיר בממשלת המנדט. גם אמי עזבה את אבי לשנה בגלל "הזנחה רגשית". הוא היה הולך לשעות לשחק קלפים לאחר העבודה. מבלי לשים לב אני גלשתי לאותו סגנון חיים. מישהו חכם כבר אמר שאחרי גיל חמישים אנחנו נהיים דומים להורינו. חבל ששיחה כזו, כמו שאנו מנהלים עכשיו לא היינו מסוגלים לנהל במשך עשרות שנים.
היא לא ענתה והדמעות ניגרו על לחייה.