היי פגישה שכזאת

פגישת מחזור שנייה
הוא קיבל מכתב המודיע לו כי ב-20.12.2008 יתקיים מפגש של מחזורים כ"א –כ"ב של סיירת חטיבה 7 (החבר'ה ששירתו איתו בשנים 1963 – 1966 בסדיר). אח"כ הגיע גם טלפון מידיד שלו מאותם ימים שניסה להשיג את הבטחתו, שהוא יבוא לכנס. לא עזרו לו התירוצים – "מה כבר עברו 45 שנה מאז שהתראינו, ומה הקשר בינינו" – בסוף נתן את הסכמתו.
הוא ממש נכנס ללחץ. גם לכנס המחזור שלו מהקיבוץ, הוא בקושי הלך, ועתה רוצים שהוא ייפגש עם אנשים שחלקם היו מפקדים שלו, חלקם טרטרו אותו והשפילו אותו. הוא כבר לא לוחם מאז אותו הלם קרב שפקד אותו לאחר מלחמת ששת הימים, והם כולם השתתפו בכל מלחמות ישראל, כיצד יראה את פניו שם? הם בטח רובם הצליחו מאד בחייהם – עמוסי תארים, או שעשו המון כסף, והוא מה הוא? קיבוצניק, תפרן, מורה לתנ"ך והיסטוריה! הרי התוכן העיקרי של מסיבות כאלו הוא הערכה כמה כל אחד הצליח בחייו, והוא בסה"כ ראה את עצמו ככשלון.
כך עברו הימים, ומיום ליום המפגש נראה לו יותר מאיים. ביום של המפגש הוא פשוט חלה וחומו עלה. הרגיש תחושת הקלה וטילפן לידידו כי לא יוכל לבוא. בדואר קיבל קלטת וידיאו, ובה ראה את המסיבה, את החבר'ה שהשמינו והתקרחו, את הנאומים השטחיים שהתרפקו על העבר ושכחו להזכיר את המתים ואת החללים שנפלו מקרבנו. בעיניו, הוא לא הפסיד שום דבר בעל ערך.
עברו 4 שנים, המחזור שלו כבר בני 70 ושוב הגיעה אליו הזמנה למפגש של וותיקי הסיירת. הפעם ההזמנה הגיעה דרך קבוצת הווטסאפ של הסיירת. הוא הצטרף לקבוצה הווטסאפ, והעלה שם סיפורי זכרונות קצרים ומבדחים מתקופת הסדיר שלהם. לאט לאט הוא רכש לו מעמד של מספר סיפורי העבר של הסיירת, וקיבל לא מעט שבחים.
לקראת המפגש הוצע לו שהוא יארגן סבב של סיפורים מהחבר'ה. הוא נענה לאתגר. אבל ככל שהתקרב המפגש הוא החל מרגיש את הפחדים הישנים. מה יקרה אם הוא שוב ירגיש רגשות נחיתות, האם הוא ירגיש לא שייך (הרי עברו 50 שנה מאז השתחרר ונפרדו דרכיהם), האם יתרגש ולא ימצא את המילים כמנחה הסבב?
הוא התעורר מוקדם בבוקר והחרדה הציפה את ליבו. הוא ביקש מאשתו להתלוות אליו. הם הגיעו למושב בו התקיים המפגש, ושם פגשו כמה חברים שקיבלו את פניו במאור פנים. לאט לאט התאספו כ-20 חברים, חלקם הביאו את נשותיהם, והוא הרגיש כי כל חששותיו נמוגים, הוא משוחח בחופשיות עם כולם, הוא מרגיש כאילו הם לא נפרדו, כמו אחד מהחבר'ה, אין לו במה להתבייש, והעיקר – הוא מרגיש שייך. הוא ידע שזאת אחת הבעיות שלו כל חייו – ההרגשה שהוא לא שייך. הרגשת אושר הציפה אותו.
בסבב הסיפורים שהם עשו, קיבלו את הצעתו, שכל אחד יספר על התפתחותו המקצועית לאחר השחרור מהסדיר. מינו אותו להיות המנחה של הסבב, ונתנו לו את הכבוד לספר הראשון את סיפורו. הוא הנחה את הסבב במיומנות, והסבב עצמו היה מעניין, כי הם לא ידעו הרבה איש על רעהו.
הוא נסע משם לביתו שבצפון, בהרגשה נהדרת – הוא שייך לקבוצה שנעשתה לפתע מאד משמעותית בחייו. הם ישמרו על קשר דרך הווטסאפ, ודרך המפגשים הבאים שיגיעו, כך קיווה, בקרוב.