שואה נאלמת
רכבת המוות מיאשי
זכרון נושן – אני נקלעת למוזיאון לשואה ולגבורה שבקיבוץ לוחמי הגיטאות, אליו לקחו אותנו, ילדי כיתה ד' של בית הספר היסודי, כדי לצפות בזוועות. לזכור ולא לשכוח.
מבטים עצובים של אנשים-שלדים דחוסים במדפי מיטות, מצמיתים אותי. אני ממהרת לצאת.
שנים ארוכות אחר-כך, הגעתי לביקור ביד ושם – מורה שמלווה תלמידים. זכרון תמונת אנשי השלדים התעורר לחיים.
הם נכנסו. אני נותרתי בחוץ.
סיפורי שואה מעולם לא סופרו בבית.
פרט לרמזים וקטעי משפטים שפרצו פה ושם, הם שמרו על שתיקה.
חוויות המלחמה ההיא נודעו לי במלואן רק שנים אחרי שנפטרו.
אבי נאסף אל קרונות המוות יחד עם כל שאר היהודים בעיר יאשי שברומניה. לעיר הזאת הגיע כשנה קודם לכן, והוא בחור בן 21, מכפר מגוריו, על מנת ללמוד ראיית חשבון. באותו יום נורא, בקיץ 1941, נאסף עם עוד רבים אחרים ונדחס לתוך קרון בתוך רכבת משא ארוכה, שהובילה למחנות עבודה.
הצמא היה כבד כל כך עד שהיו ששתו שתן. אבי נשלח למחנה עבודה וניצל בזכות אשה, שיפיו הקסים אותה. מדי יום הביאה לו תה חם וכיכר לחם. חמש שנים נעדר מבלי שהמשפחה ידעה דבר על קיומו. רק לאחרונה נודע לי מדודתי, שאמם-סבתי, הסתובבה כל אותן שנים עם תמונה שלו, שואלת אנשים שפגשה בדרכה אולי מי מהם ראה אותו.
באחת מאזניו היתה תחובה באורח קבע פיסת צמרגפן. אני נולדתי אל תוך זה. לא עלה בדעתי לשאול למה. רק מאוחר יותר התברר לי שעור התוף היה פגוע באוזן הזאת כתוצאה מסתירה.. כשחייל גרמני סתר על פניו בחזקה.
כמו פאזל שהולך ומתארגן. לאט לאט נאספים חלקים לכלל תמונה גדולה ונוראית, שהיא
כמו סיפור מעולם אחר, בלתי אפשרי, בלתי ניתן לתפיסה.
(התמונה מהויקיפדיה)
מבטים עצובים של אנשים-שלדים דחוסים במדפי מיטות, מצמיתים אותי. אני ממהרת לצאת.
שנים ארוכות אחר-כך, הגעתי לביקור ביד ושם – מורה שמלווה תלמידים. זכרון תמונת אנשי השלדים התעורר לחיים.
הם נכנסו. אני נותרתי בחוץ.
סיפורי שואה מעולם לא סופרו בבית.
פרט לרמזים וקטעי משפטים שפרצו פה ושם, הם שמרו על שתיקה.
חוויות המלחמה ההיא נודעו לי במלואן רק שנים אחרי שנפטרו.
אבי נאסף אל קרונות המוות יחד עם כל שאר היהודים בעיר יאשי שברומניה. לעיר הזאת הגיע כשנה קודם לכן, והוא בחור בן 21, מכפר מגוריו, על מנת ללמוד ראיית חשבון. באותו יום נורא, בקיץ 1941, נאסף עם עוד רבים אחרים ונדחס לתוך קרון בתוך רכבת משא ארוכה, שהובילה למחנות עבודה.
הצמא היה כבד כל כך עד שהיו ששתו שתן. אבי נשלח למחנה עבודה וניצל בזכות אשה, שיפיו הקסים אותה. מדי יום הביאה לו תה חם וכיכר לחם. חמש שנים נעדר מבלי שהמשפחה ידעה דבר על קיומו. רק לאחרונה נודע לי מדודתי, שאמם-סבתי, הסתובבה כל אותן שנים עם תמונה שלו, שואלת אנשים שפגשה בדרכה אולי מי מהם ראה אותו.
באחת מאזניו היתה תחובה באורח קבע פיסת צמרגפן. אני נולדתי אל תוך זה. לא עלה בדעתי לשאול למה. רק מאוחר יותר התברר לי שעור התוף היה פגוע באוזן הזאת כתוצאה מסתירה.. כשחייל גרמני סתר על פניו בחזקה.
כמו פאזל שהולך ומתארגן. לאט לאט נאספים חלקים לכלל תמונה גדולה ונוראית, שהיא
כמו סיפור מעולם אחר, בלתי אפשרי, בלתי ניתן לתפיסה.
(התמונה מהויקיפדיה)
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
הייתי ביאסי וראיתי קיברי אחים והסיפור על הרכבות האלה רודף אותי עד היום.על זה כתבתי את השיר:ברכבת התחתית בוין:אם קראת
תודה לבואך ולתגובתך
אולי מוטב כך. איני יודעת. אולי מוטב כך לנו. לא יודעת אם להם. השתיקה סוגרת על מקומות כואבים, שלעניות דעתי בלתי ניתן לשכוח אותם. לא יודעת אם הדחקה מביאה תועלת או נזק.
כך או כך, תודה לשיתוף שלך.
אכן נגעת במהות של העניין. ההסתרה ככל הנראה טובה לנו, בני הניצולים, אולם לגבי ההורים עצמם אפשר להניח שאם היה להם את הכוח לחשוף את הפצעים היו יכולים אולי לנסות לטפל בהם יחד עימנו. אם הורי היו מסוגלים להיחשף אולי היו עושים זאת. יש דברים שלעולם לא נדע. ושלא נדע יותר נסיונות שכאלה.