אין דבר העומד בפני הרצון

 
אין דבר העומד בפני הרצון
יום אחד, כשהיה הלל בערך בגיל 33, ונסע עם אשתו הראשונה ליום הורים של בתם הבכורה הוא הודיע לה שהוא רוצה לצאת ללימודים גבוהים ואח"כ להיות מורה בישראל.
הלל סיפר לי כיצד עשה את המהפך בחייו מחקלאי למורה אקדמאי: "בעצם זאת הייתה החלטה די מפתיעה גם בשבילי. כל השנים אחרי הצבא עבדתי בחקלאות: כמה שנים בפרדס, אח"כ ברפת, בצאן, ובשנים האחרונות בלול של ההודים. השאיפות שלי היו לרכז ענף חקלאי ותו לא.  קצת קשה לי היום להבין כיצד עלה בי הרעיון הזה אבל אני זוכר שהיו שנים בנעורי שהתעניינתי מאד בפילוסופיה והיסטוריה. גם העיסוק שלי, בשנים האחרונות, בעריכת העלון של הקיבוץ גירה את סקרנותי האינטלקטואלית. בחקלאות התחלתי להשתעמם.
באותם ימים, כדי שהקיבוץ ישלח אותך ללמוד היסטוריה היית צריך להצהיר על כוונתך להיות מורה. לכן ניגשתי למנהל ביה"ס המקומי, בן קיבוץ כמוני, ופרסתי בפניו את תוכניתי. ראיתי שהוא לא מתלהב. הוא אמר לי שאם הייתי מדריך של איזה כיתה בחינוך הבלתי פורמלי היה לו יותר קל להמליץ עלי, ובעצם למה שלא אקבל על עצמי להדריך איזה כיתה בשנה הקרובה ואחרי זה נדבר? אמרתי לו שלמעשה כן הדרכתי גרעין ששהה בקיבוץ, ואני כבר מבוגר מכדי לדחות את יציאתי ללימודים.
אחריו ניגשתי למרכז ועדת השתלמות. גם הוא התחיל להתפתל: 'אין לך רקורד של מדריך בקיבוץ, ומה פתאום בגיל מתקדם אתה עושה תפנית כזו, וכו''. אך לבסוף הסכים לשלוח אותי למכון ייעוץ תעסוקתי שהקיבוץ עבד איתו. הגעתי למכון הזה, עשיתי את כל המבדקים, והמכון שלח חוות דעת חיובית: 'הבחור מוכשר ללימודי הומניסטיקה וגם לשמש בתור מורה'.
חזרתי למרכז הועדה עם ההמלצות הללו, וראיתי שגם זה לא יעזור לי. הוא אמר לי: "הלל, זכותו של הקיבוץ להחליט מי הוא רוצה שיהיה מורה בקיבוץ!" לטענה כזו לא הייתה לי תשובה של ממש, כי היא נשמעה כמו אמת קיבוצית שאין עליה עוררין.
בינתיים אמי נפלה למשכב, ממחלה שברור היה שלא תקום ממנה, והיציאה ללימודים נדחתה בעוד שנתיים. לאחר מותה של אמי, חידשתי את הלחץ על מרכז ועדת השתלמות. הגעתי לדיון במזכירות וכולם במזכירות היו נגד יציאתי ללימודים, בטענה שאני נחשב לנורא חיוני בענף ההודים. לא ויתרתי והבאתי את ענייני לאסיפת הקיבוץ. תוצאות ההצבעה היו שכל הקיבוץ תמך ביציאתי כנגד שבעת קולות המזכירות.
אבל מרכז ועדת השתלמות עמד על שלו, ולא הסכים שאצא ללימודים אוניברסיטאים במגמת הוראה. הוא הציע לי מסלול קיבוצי מיוחד – "הקורס הדו-שנתי הגבוה באפעל". הקורס הזה היה קורס למקצועות הומניסטים, שלימדו בו מורים מאוניברסיטאות שונות, אבל אחרי שנתיים יצאת ממנו ללא תואר אוניברסיטאי, וכמובן ללא מסלול להוראה וללא תעודת הוראה. זה היה בעצם קורס להעשרה ברמה גבוהה, אבל אני שהותשתי במאבק על היציאה ללימודים הסכמתי לצאת אליו. הייתי כבר בן 35.
הקורס הזה פתח לפני את עולם הרוח, והיה עבורי חוויה מכוננת. למדנו שם, פילוסופיה, מאפלטון ועד הגל; סוציולוגיה, כלכלה, היסטוריה, תולדות הציונות ואפילו מתמטיקה וערבית. לא היו מבחנים, לא היו ציונים, מדי פעם הגשנו עבודה סמינריונית,  ולמרות זאת למדנו בחריצות ובשקדנות. בשנתיים האלו גיליתי שאני מאד מוכשר ללימודים, ומאד אוהב ללמוד.
אחרי שנתיים חזרתי לעבוד בענף גידול הודים, ובמקביל ערכתי את עלון הקיבוץ. יום אחד הגיע לביתי מנהל ביה"ס האזורי התיכוני, חבר מקיבוצנו, והציע לי לעבוד במשרה חלקית, כמחנך/מורה של כיתה י"ב. הבעיה שלו הייתה שהמחנך המלווה של כיתה י"ב מקיבוצנו פרש מתפקידו, ואי אפשר היה לשלוח כיתה לביה"ס האיזורי ללא מחנך/ מלווה. כדי לעשות את הצעתו ליותר אטרקטיבית הוא הציע לי להיות מורה מחליף להיסטוריה ומנחה לעבודות אישיות, ורמז לי שהוא פותח בפני דלת לכניסה לביה"ס. לא התלבטתי הרבה ונתתי לו תשובה חיובית.
ארבע שנים לימדתי בביה"ס היסטוריה ואזרחות כמורה בלתי מוסמך, ואז פניתי לאותו מרכז ועדת השתלמויות, וביקשתי ממנו להשלים לימודים לתואר ולתעודת הוראה, במקביל לעבודתי כמורה. כנראה שהחבר הזה נוכח בטעותו כאשר הוא פסל אותי בעבר להוראה, ועתה הוא הסכים שאלמד חצי שבוע ואלמד חצי שבוע.
לא היה זה קל ללמוד בסידור כזה, ולבנות מערכת לימודית מסודרת תחת אילוצי ההוראה, ואכן רק מקץ שבע שנים סיימתי את לימודי התואר הראשון והלימודים לתעודת הוראה במקרא ובמחשבת ישראל. לאחר 4 שנים נוספות, לאחר שעזבתי את הקיבוץ, יצאתי ללמוד לתואר שני בהיסטוריה, כשבמקביל המשכתי להורות את מקצועות ההיסטוריה, מקרא ואזרחות בב"ס מחוץ לקיבוץ.
אחרי 21 שנים בהוראה הרגשתי שהגיע העת לפרוש. הרגשתי שאני מתחיל להשתעמם ולחזור על עצמי, ושגם התלמידים מתחילים לחוש בכך. יצאתי לפרישה מוקדמת, בגיל 60, ועברתי להוראת מבוגרים.
עכשיו אני ממשיך ללמוד לדוקטורט. אשתי השנייה אומרת שהלמודים המתמידים האלו באים מהאגו, אבל אני אומר לה שאני מכור ללימודים או בניסוח רך יותר – ללא לימודים חיי אינם חיים.