מדורה אחרת - סיפור שהיה
עשינו את שהיה צריך לעשות. אולי מנענו שריפה.
בעקיפין יתכן שנוסף עוד דלק למדורת השנאה.
מדורת השנאה
- סיפור שהיה - מאת רמיאב -
היה בוקר סתווי נעים, לפני כמה וכמה שנים. כבר בעת שאנו המתנדבים נרשמנו והצטיידנו בתחנת המשטרה, התקבל אירוע של חסימת רחוב על ידי מכוניות חונות ואוטובוס שלא יכול להתקדם. עד שהגענו בניידת למקום כבר השתחרר ה"פקק", כי אחת המכוניות החוסמות התפנתה ולא נותר לנו אלא לרשום דו"ח לרכב שנותר חונה באמצע הכביש.
סיימנו והתחלנו לנוע. במרחק של חמישה-שישה בתים ראינו עשן ולהבות אש עולים מחצר של בית, לעבר הענפים התחתונים של עץ גבוה, שצמרתו צמודה למרפסות הקומה הראשונה והשנייה, שמעל העמודים.
חברי בני, החנה את הניידת ליד המדרכה שממול ואני ירדתי לראות. שתי חביות אספלט לזיפות גגות, עמדו במרכז מדורה, כשפועל עומד, מוסיף קרשים, אותם הוא פרק מערימת ארגזים שלידו, מלבה ומגדיל את האש.
ראיתי שעלים בענפי העץ התחתונים, שהיו בגובה של כשלושה או ארבעה מטרים מעל הקרקע ומעל לחביות, קיבלו כבר גוון חום מחמת החום, אף שלא נדלקו.
"סליחה אדוני," אמרתי לפועל, "אתה לא רואה שהעץ מעל האש יכול להידלק?"
"מה אני יכול לעשות?... ה'בעלהבית' אמר לי לעשות ככה." ענה הפועל. גבר מגושם, בן ארבעים פלוס, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שבטנו פורצת קצת קדימה ולצדדים. "אל תדאג, לא יידלק."
"האם יש לך צינור מים, אם בכל זאת יידלק?" שאלתי.
"יש שם בפינה צינור על הברז." הלך והביא את קצה הצינור עד מרחק של שלושה-ארבעה מטרים מהמדורה.
העלים של העץ המשיכו להתייבש מעל הלהבות. המצב נראה לי ולחברי לצוות די מסוכן, אבל פקפקנו אם בסמכותנו, כמתנדבים במדים ביחידת התנועה, להפריע לאנשים לעבוד. פניתי לנקודת המשטרה המקומית במכשיר הקשר ובקשתי להזמין למקום מישהו משרותי הכיבוי העירוניים, לחוות דעה. התברר כי הכבאים בעיצומים.
מהמוקד המחוזי נשמע במכשיר הקשר קול סמכותי, שלא היה קולה של השדרית באותו בוקר:
"לפיד 325 מאביב."
"אביב - מלפיד 325 עבור."
"אם אתה רואה וחושב שיש סיכון, הקטן ביותר, לשריפה, תורה להם לכבות את האש!... אתה שוטר ויש לך סמכות."
"רות, קיבלתי."
נגשתי לפועל והוריתי לו לכבות את האש. הפועל נכנס לבניין עלה למעלה וקרא למי שהיה כנראה אחראי עליו, שעה שאנחנו מביטים בעלי העץ ההולכים ומצהיבים מעל האש. חלק משוכני הבית הציצו החוצה וסגרו חלונות. אף אחד מהם לא נראה מודאג.
יצא אלי גבר נמוך בבגדי עבודה, נראה כבן יותר מחמישים, בלוויית המשגיח של המדורה. הוריתי לו לכבות את האש.
"אין בעיה," הוא אמר, בפה שרוב שניו הקדמיות חסרות, "אנחנו כבר מכבים את האש". הפועל הראשון פתח את הברז בפינה הרחוקה של החצר וזרזיף מים די חלש יצא מפי הצינור, לא הגיע אפילו לקרבת המדורה. הסתבר שהצינור חובר לברז בעזרת חבל ורוב המים יצאו לידו. עמדנו שם עד שהאש כובתה בסופו של דבר, באמצעות דליי מים.
כנהוג באירועים משטרתיים האירוע נרשם במוקד וקיבל מספר. נגשתי לפועל המבוגר ואמרתי:
"אדוני, אפשר לראות את תעודת הזהות שלך? אני צריך לרשום בדו"ח עם מי דיברתי."
"למה דו"ח? לא צריך דו"ח... אני אקרא לפה את ה'בעלהבית', הנה הכרטיס שלו!" אמר והוציא כרטיס מודפס של חברה לאיטום גגות השוכנת ברחוב הראשי בעירנו גבעתיים.
"לא חשוב אצל מי אתה עובד, אני צריך לדעת רק עם מי דיברתי, רק תעודת זהות בבקשה." עמדתי על שלי.
"אין לי תעודת זהות... בחייך עשה טובה, אל תעשה לי בעיות, אני עובד להביא אוכל לילדים שלי... דחילק!" הוא אמר בשפלות רוח, כמעט מיואש. חשבתי על מצב האבטלה והמחסור בימינו.
"למה אין לך תעודת זהות?" תמהתי.
"אני לא מפה..." אמר לי בחצי בכי ורחמי נכמרו על האיש שנראה כל כך נזקק, אך במוחי נדלקה נורה.
"מאיפה אתה?"
"אני מקלקיליה, באתי להביא אוכל..."
"והוא? החבר שלך מאיפה?"
"גם כן מקלקיליה..." ענה בעיניים מושפלות.
"יש לכם 'אישור-שהיה'?" שאלתי אחרי עבור ההפתעה הראשונית. לא העלתי בדעתי ששני הפועלים אינם ישראליים. אמנם נראו בעלי חזות מזרחית, דבר רגיל ולא יוצא דופן ואף העברית שבפיהם הייתה רגילה ללא מבטא מיוחד.
"ה'בעלהבית' לקח את האישור שהיה לעשות לו חידוש. זה בטיפול. הנה המספר הטלפון שלו אתה יכול לשאול אותו. הפלאפון שלי לא פועל כי נגמר כרטיס הטוקמן."
בני חברי, צלצל בסלולארי שלו למעביד שלהם והזמין אותו לבוא למקום. הפועל גם הוא דיבר ואמר לו שיבוא, כי השוטרים אמרו לכבות את האש. לא הזכיר במילה את בעיית השהיה הלא חוקית.
אף שדי ריחמתי על השנים, לא היה לי ספק מה עלי לעשות. הלכתי הצידה ודיווחתי לקצין התורן במכשיר הקשר.
"41 מלפיד 325."
"325 עבור."
"בהמשך לאירוע מניעת שריפה. מתברר ששני הפועלים שב"חים (שב"ח = שוהה בלתי חוקי)."
"עבודה יפה 325. קח ותביא אותם בניידת למרחב (מפקדת המחוז)." אמר המפקד.
"41 מ- 325, מצטער המפקד, אנחנו שייכים לתנועה, מבקש שתשלח ניידת סיור. אנחנו לא מטפלים באירועים מהסוג הזה."
אמרתי דבר נכון כשלעצמו, אבל גם כי היה קשה לי נפשית לכפות את החוק על שני הפועלים, שאולי לא פשעו ולא חטאו, אף שידעתי כי יכלו, באותה מידה, גם לא להיות כל כך תמימים. חיכינו במקום מספר דקות. שני השב"חים אספו את חפציהם האישיים. לא הראו שום סימני כעס או התנגדות, חסרי אונים כמי שהשלימו עם גורלם. שעה שאנחנו, נציגי החוק עומדים ושומרים עליהם.
הגיעה ניידת הסיור. דיווחתי להם על כל העניין וכי המעביד הישראלי בדרך למקום, שהרי הוא גם עבר עבירה. השוטרים המקצועיים והמנוסים, ניגשו לשב"חים ופנו אליהם בשאלות, בצורה לא כל כך עדינה. אותנו הם ביקשו לעזוב כי אין לנו יותר מה לעשות במקום.
נסענו משם, בניידת שלנו, לטפל בענייני התנועה. דיווחנו במכשיר הקשר למוקד שעזבנו ואנשי הסיור ממשיכים את הטיפול באירוע.
עשינו את שהיה צריך לעשות.
אולי מנענו שריפה.
בעקיפין יתכן שנוסף עוד דלק למדורת השנאה.
שמחים לא היינו...
(C) כל הזכויות שמורות
- סיפור שהיה - מאת רמיאב -
היה בוקר סתווי נעים, לפני כמה וכמה שנים. כבר בעת שאנו המתנדבים נרשמנו והצטיידנו בתחנת המשטרה, התקבל אירוע של חסימת רחוב על ידי מכוניות חונות ואוטובוס שלא יכול להתקדם. עד שהגענו בניידת למקום כבר השתחרר ה"פקק", כי אחת המכוניות החוסמות התפנתה ולא נותר לנו אלא לרשום דו"ח לרכב שנותר חונה באמצע הכביש.
סיימנו והתחלנו לנוע. במרחק של חמישה-שישה בתים ראינו עשן ולהבות אש עולים מחצר של בית, לעבר הענפים התחתונים של עץ גבוה, שצמרתו צמודה למרפסות הקומה הראשונה והשנייה, שמעל העמודים.
חברי בני, החנה את הניידת ליד המדרכה שממול ואני ירדתי לראות. שתי חביות אספלט לזיפות גגות, עמדו במרכז מדורה, כשפועל עומד, מוסיף קרשים, אותם הוא פרק מערימת ארגזים שלידו, מלבה ומגדיל את האש.
ראיתי שעלים בענפי העץ התחתונים, שהיו בגובה של כשלושה או ארבעה מטרים מעל הקרקע ומעל לחביות, קיבלו כבר גוון חום מחמת החום, אף שלא נדלקו.
"סליחה אדוני," אמרתי לפועל, "אתה לא רואה שהעץ מעל האש יכול להידלק?"
"מה אני יכול לעשות?... ה'בעלהבית' אמר לי לעשות ככה." ענה הפועל. גבר מגושם, בן ארבעים פלוס, במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שבטנו פורצת קצת קדימה ולצדדים. "אל תדאג, לא יידלק."
"האם יש לך צינור מים, אם בכל זאת יידלק?" שאלתי.
"יש שם בפינה צינור על הברז." הלך והביא את קצה הצינור עד מרחק של שלושה-ארבעה מטרים מהמדורה.
העלים של העץ המשיכו להתייבש מעל הלהבות. המצב נראה לי ולחברי לצוות די מסוכן, אבל פקפקנו אם בסמכותנו, כמתנדבים במדים ביחידת התנועה, להפריע לאנשים לעבוד. פניתי לנקודת המשטרה המקומית במכשיר הקשר ובקשתי להזמין למקום מישהו משרותי הכיבוי העירוניים, לחוות דעה. התברר כי הכבאים בעיצומים.
מהמוקד המחוזי נשמע במכשיר הקשר קול סמכותי, שלא היה קולה של השדרית באותו בוקר:
"לפיד 325 מאביב."
"אביב - מלפיד 325 עבור."
"אם אתה רואה וחושב שיש סיכון, הקטן ביותר, לשריפה, תורה להם לכבות את האש!... אתה שוטר ויש לך סמכות."
"רות, קיבלתי."
נגשתי לפועל והוריתי לו לכבות את האש. הפועל נכנס לבניין עלה למעלה וקרא למי שהיה כנראה אחראי עליו, שעה שאנחנו מביטים בעלי העץ ההולכים ומצהיבים מעל האש. חלק משוכני הבית הציצו החוצה וסגרו חלונות. אף אחד מהם לא נראה מודאג.
יצא אלי גבר נמוך בבגדי עבודה, נראה כבן יותר מחמישים, בלוויית המשגיח של המדורה. הוריתי לו לכבות את האש.
"אין בעיה," הוא אמר, בפה שרוב שניו הקדמיות חסרות, "אנחנו כבר מכבים את האש". הפועל הראשון פתח את הברז בפינה הרחוקה של החצר וזרזיף מים די חלש יצא מפי הצינור, לא הגיע אפילו לקרבת המדורה. הסתבר שהצינור חובר לברז בעזרת חבל ורוב המים יצאו לידו. עמדנו שם עד שהאש כובתה בסופו של דבר, באמצעות דליי מים.
כנהוג באירועים משטרתיים האירוע נרשם במוקד וקיבל מספר. נגשתי לפועל המבוגר ואמרתי:
"אדוני, אפשר לראות את תעודת הזהות שלך? אני צריך לרשום בדו"ח עם מי דיברתי."
"למה דו"ח? לא צריך דו"ח... אני אקרא לפה את ה'בעלהבית', הנה הכרטיס שלו!" אמר והוציא כרטיס מודפס של חברה לאיטום גגות השוכנת ברחוב הראשי בעירנו גבעתיים.
"לא חשוב אצל מי אתה עובד, אני צריך לדעת רק עם מי דיברתי, רק תעודת זהות בבקשה." עמדתי על שלי.
"אין לי תעודת זהות... בחייך עשה טובה, אל תעשה לי בעיות, אני עובד להביא אוכל לילדים שלי... דחילק!" הוא אמר בשפלות רוח, כמעט מיואש. חשבתי על מצב האבטלה והמחסור בימינו.
"למה אין לך תעודת זהות?" תמהתי.
"אני לא מפה..." אמר לי בחצי בכי ורחמי נכמרו על האיש שנראה כל כך נזקק, אך במוחי נדלקה נורה.
"מאיפה אתה?"
"אני מקלקיליה, באתי להביא אוכל..."
"והוא? החבר שלך מאיפה?"
"גם כן מקלקיליה..." ענה בעיניים מושפלות.
"יש לכם 'אישור-שהיה'?" שאלתי אחרי עבור ההפתעה הראשונית. לא העלתי בדעתי ששני הפועלים אינם ישראליים. אמנם נראו בעלי חזות מזרחית, דבר רגיל ולא יוצא דופן ואף העברית שבפיהם הייתה רגילה ללא מבטא מיוחד.
"ה'בעלהבית' לקח את האישור שהיה לעשות לו חידוש. זה בטיפול. הנה המספר הטלפון שלו אתה יכול לשאול אותו. הפלאפון שלי לא פועל כי נגמר כרטיס הטוקמן."
בני חברי, צלצל בסלולארי שלו למעביד שלהם והזמין אותו לבוא למקום. הפועל גם הוא דיבר ואמר לו שיבוא, כי השוטרים אמרו לכבות את האש. לא הזכיר במילה את בעיית השהיה הלא חוקית.
אף שדי ריחמתי על השנים, לא היה לי ספק מה עלי לעשות. הלכתי הצידה ודיווחתי לקצין התורן במכשיר הקשר.
"41 מלפיד 325."
"325 עבור."
"בהמשך לאירוע מניעת שריפה. מתברר ששני הפועלים שב"חים (שב"ח = שוהה בלתי חוקי)."
"עבודה יפה 325. קח ותביא אותם בניידת למרחב (מפקדת המחוז)." אמר המפקד.
"41 מ- 325, מצטער המפקד, אנחנו שייכים לתנועה, מבקש שתשלח ניידת סיור. אנחנו לא מטפלים באירועים מהסוג הזה."
אמרתי דבר נכון כשלעצמו, אבל גם כי היה קשה לי נפשית לכפות את החוק על שני הפועלים, שאולי לא פשעו ולא חטאו, אף שידעתי כי יכלו, באותה מידה, גם לא להיות כל כך תמימים. חיכינו במקום מספר דקות. שני השב"חים אספו את חפציהם האישיים. לא הראו שום סימני כעס או התנגדות, חסרי אונים כמי שהשלימו עם גורלם. שעה שאנחנו, נציגי החוק עומדים ושומרים עליהם.
הגיעה ניידת הסיור. דיווחתי להם על כל העניין וכי המעביד הישראלי בדרך למקום, שהרי הוא גם עבר עבירה. השוטרים המקצועיים והמנוסים, ניגשו לשב"חים ופנו אליהם בשאלות, בצורה לא כל כך עדינה. אותנו הם ביקשו לעזוב כי אין לנו יותר מה לעשות במקום.
נסענו משם, בניידת שלנו, לטפל בענייני התנועה. דיווחנו במכשיר הקשר למוקד שעזבנו ואנשי הסיור ממשיכים את הטיפול באירוע.
עשינו את שהיה צריך לעשות.
אולי מנענו שריפה.
בעקיפין יתכן שנוסף עוד דלק למדורת השנאה.
שמחים לא היינו...
(C) כל הזכויות שמורות
"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל - סיפור אמיתי
"חברים לנשק"- זיכרון לחללי צה"ל -
סיפור אמיתי - מאתרמיאב-
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי...
לקריאת הפוסט
יום חג בכיתה... – בעקבות מעשה שהיה
יום חג בכיתה...
– בעקבות מעשה שהיה - מאתרמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים...
לקריאת הפוסט
פסוקו של יום - סיפור
פסוקו של יום - סיפור - מאתרמיאב
בכל ערב ישבנו, כל אחד במקומו הקבוע מול הטלויזיה.
אותו, הריכוז שלנו, לא עניין בכלל. אמנם, גם הוא תמיד תפס את כורסתו הקבועה, הקיצונית מימין, אבל היה...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
ערנותכם ראיה לשבח ..
עשיתם את שהיה עליכם לעשות ..
השנאה קיימת גם ללא קשר לדלק שהוספתם ..
תודה וערב טוב..
היי,גם אני מגבעתיים.עשית נכון,אף כי באמת כואב,אבל מה אנחנו יודעים?מי אויב ומי אוהב?מילאת את חובתך.
לא היה לך קל נפשית לעשות זאת.גם אני במקומך הייתי בדילמה קשה כזאת.
אנחנו הישראלים נוהגים לעשות זאת יום יום! כולנו,אבל כולנו חיים באספמיה...היהודים, המוסלמים, הנוצרים והדרוזים הישראלים מכילים את מחשבותיהם על הזר...על הגר.....על בעל החיים.....חישבו על זה מעט...
אם נהפוך את הסיפור הזה על פיו-ויהודים היו נתפשים בקלקליה, עובדים...מביאים פת לחם לביתם... היו שוחטים אותם עם משור חלוד!!!!
השבוע אנסו ערבים יהודיה אונס לאומני....מה היהודים היו עושים לאנסים היהודים ש"אנסו"ערביה בזיקפה לאומנית?
אל תרגיש אשמה, עשית בסדר !!