זיכרונות ילדות והבית שאינו

הבית אינינו וגם השכונה
היתה זו החלטה ריגעית בלתי מובנת ובלתי מתוכננת לבקר את האזור שבו גדלתי וביליתי 35 שנים משנות חיי. . היו אלו הזיכרונות של מרחבים פתוחים עם שדות ירוקים ושטחי בר שהיוו את הצפון הרחוק של תלאביב דאז. ידעתי כי המרחבים עם השדות הירוקים ופרדסי התפוזים נעלמו ואינם ובמקומם צצו שכונות מפוארות . אולם עדיין קיוויתי כי נישארו מקומות שלא שינו את פניהן בארבעים וחמש השנים שעברו מאז עזבתי את השכונה.. רחוב צר הוביל אותי אל הגיבעה עליה נמצאת מצבת הזיכרון שהציב גנרל אלנבי כאשר חצה את הירקון וגירש את השילטון העותומני ששלט בארץ 400 שנה. המתחם שזכרתי היה ערום. עמוד שיש שניצב על גבעת אבן שסביבתה נחצבה וגודרה בגדר ברזל.. עכשיו הוא נראה מפואר יותר. המקום שופץ ושיחי פרחים כיסו אותו וכביש אספלט הקיף את האתר. הסתכלתי לשמאלי מנסה לאתר את הבריכה העתיקה שעמדה שם כאשר מתחתיה הייתה מערה רחבה ועמוקה . כילדים תארנו לעצמנו כי המערה מובילה למקום סודי שהרי לא יתכן שנחפרה סתם ככה מערה זכרתי היטב את המערה שהייתה מלאה בזבל וגרוטאות. הבריכה והמערה נעלמו ובמקומם עמד שם מבנה דירות . הקידמה לקחה עימה את כל האתרים שייחדו את השכונה. גם המורד התלול לעבר הירקון נעלם ואת המקום כיסו כעת בתים . קשה היה לדמיין איך נעלם המורד התלול שהיה מכוסה בצמחיה טבעית שופעת . זכרתי את הפעמים הרבות שהיינו רצים במורד התלול מבלי יכולת לבלום את ריצתנו . וכעת אין מורד מה שהזכיר לי פסוק בתנ"ך ..והפך העקוב למישור. . המשכתי לנהוג לאורך הכביש שבו התגורתי. הסתכלתי לשמאלי מקוה לראות את בית המטבחיים , קומפלקס של מבנים מוארכים על שטח של כמה מאות מטרים. זכרתי את הפעמים הרבות שבהן ישבנו על הגדרות משקיפים על פעולת השחיטה. או על הפעמים הרבות שנהגנו להתגנב אל המכלאה לחלוב את הפרות שהובאו לשחיטה. זכרתי את הנסיונות הרבים שלא הצלחנו לחלוב מחוסר ידע וגם את הפעמים שחלבנו והפרה בעטה בדלי ושפכה את החלב . העיניים סקרו את השטח. בית המטבחיים נעלם ובמקומו צצו מבנים רבים. שלחתי מבט לימיני מצפה לראות את הבתים בני הקומה עם החצר הרחבה. . הם נעלמנו . כעת עמדו שם בתי מגורים חדשים. המשכתי בנהיגה עד לעיקול הבא ואז היכתה בי המציאות. חלפתי על פני בית מספר 81 שבו גדלתי. ובו היו טמונים הזכרונות הרבים של ימי הילדות. הבית לא היה וגם לא שמתי לב שחלפתי על פניו.. הרחוב החולי שבו התפלשנו נעלם . עכשיו הוא רחוב צר סלול שבקושי ניתן לתמרן בו עם המכונית. . זכרתי את המרחבים הפתוחים שהיו בסביבה. את החצר הגדולה שבחורף הייתה הופכת לשלולית מים גדולה ובתוכה גדלו הרועשנים שהפכו לאחר מכן לצפרדעים. המרחבים נעלמו והסביבה הפכה צפופה להחריד. השכונה שזכרתי נעלמה . נעלמו ערימות הזיפזיף ששימשו להכנת בלוקים ולבנים לבניה. ערימות הזיפזיף שעליהן בילינו ערבים שלמים למרות שציפיתי לשינויים שחלו בסביבה הרגשתי אכזבה מסויימת מהשינויים הקיצוניים שחלו בה. זיכרונות רבים היו טבועים בי מהאזור עוד בטרם הגיעה אליו הקידמה . עכשיו הם אינם לא היה דבר שיחזיר לי את הזיכרונות.. המשכתי בנסיעה לרחוב מיכה . הבטתי לימיני הבית הראשון עליו שכן בית הכנסת בו נהגתי להתפלל בימי שישי ובו גם ביליתי ימים רבים בחופש הגדול בלימוד תורה אצל המורי התימני. . בית הכנסת הבנוי עץ נעלם גם הבית השני שעמד לידו נעלם. תמיד עברנו ביראת קודש ליד הבית הזה שבו גר אליעזר. הוא היה בוגר מאיתנו בשנתיים ונפל כאשר ליווה את שיירת הרופאים והאחיות להדסה בהר הצופים. השיירה הותקפה ע"י אספסוף ערבי שהרג את כל נוסעי השיירה ואת אליעזר שהיה חבר הגנה. המשכתי לנהוג ברחוב. עכשיו עברתי ליד הבית שבה גרה הכובסת שהציעה את שרותה לנשות הסביבה על מנת שתוכל לפרנס את משפחתה.. זכרתי את הכובסת שהייתה אצלנו מספר פעמים. זכרתי כמה קשה הייתה פעולת הכביסה. זכרתי את הפרימוס הדולק כאשר מעליו מוצבת גיגית מלאה מים להרתחת הכביסה. זכרתי כמה קשה הייתה עבודת שפשוף הכביסה עד להלבנתה. זכרתי את הזיעה שניגרה על פניה של הכובסת חסרת המזל שנולדה כמה שנים לפני שהומצאה מכונת הכביסה.. ציפיתי לראות את הכובסת אולם המציאות טפחה לי על פני. אי אפשר לראות את הזיכרונות . השנים חלפו והזקנה לבטח הלכה לעולמה לפני שנים. אפילו הבית לא היה שם. פתאום כאילו התעוררתי מחלום. מה אני מחפש כאן?. 45 שנה הן זמן רב שבו השתנתה פני הסביבה . הזיכרונות של אותה תקופה הן זיכרונות ששמורים בראש ובלב. המציאות השתנתה והסביבה שציפיתי לראות כבר איננה. הקידמה הגיעה. הסביבה נעלמה אולם הזיכרונות נשארו