ארספואטיקה
הבדידות הוליכה אותה לחפש אחר אוזן קשבת.
היא נמצאה לה במקרה. אחרים יאמרו – אין מקריות, הכול מלמעלה. כך או אחרת, הסיפור פוגש אותה כשהיא יושבת עצובה מול המחשב, בוהה בגולם הזה - מערך סיבים סובב עולם, המאפשר לעבור מרחקים בלחיצת כפתור קלה.
בעצם, הכול החל עוד קודם, כשישבה ערב שבת אחד מול מכשיר הטלוויזיה המַשמים. מזווית העין הבחינה בו, באדם שחיי לצידה מזה שנים ארוכות, מחייך מול המחשב ומקליד. קמה בדממה, כמהופנטת, פסעה בצעדים שקטים, על קצות הבהונות, עד שנעמדה מאחוריו. על המסך רטט הסמן בסוף המשפט: "את פנויה? אפשר לשוחח איתך?"
היא, עולם ומלואו, עמוקה כים, נמצאת כמטחווי קשת, והוא, יוצא אחר עולמות אחרים.
חזרה בשקט למקומה, קפצה שפתיה, אִגרפה כפות ידיה. הר הגעש הרדום בתוכה איים להתפרץ. קמה והלכה למטבח. בתנועות מכניות מילאה מים בקומקום, לחצה על כפתור ההפעלה, הוציאה כוס מהארון, שמה בו כפית קפה. תוך כדי חימום המים נעה הלוך וחזור, כמו ארי בסוגר. מה תעשה, מה תעשה. לחצה שוב על כפתור הקומקום טרם הגיעו המים לרתיחה. קול החימום המתגבר שהחל להישמע, הלך ודעך. את הכוס הניחה בכיור. ים של מחשבות התרוצצו בראשה, כמו גלים בים סוער. הלוך ושוב במטבח, מצמידה שפתיה בחוזקה, שמא יימלט חלילה קול צעקה. התיישבה. עצמה עיניים. נזכרה בתרגיל נשימות שפעם למדה באיזו סדנה - לאט לשאוף, להחזיק, לנשוף. ושוב. להירגע, להירגע. שינה טרופה. "אחשוב 'טוב', יהיה טוב "– כך אמרה לעצמה שוב ושוב, כמו מנטרה.
למחרת, טרם שובו מהעבודה, התיישבה היא בכיסאו. הדליקה את הגולם, נכנסה לאתר ההוא. בחרה לעצמה כינוי – "דרור, כן, זה יכול להתאים". לכינוי צרפה משפט כוללני, לא מחייב מדי, האומר משהו עליה. רפרפה פה ושם, עד שנעצרה: "מאגר של בדיחות, ואוהב לשוחח עם נשים נחמדות "– כך היה כתוב.
"בדיחות - אני זקוקה להן, נחמדה – אפשר לומר כך, כן," חשבה לעצמה.
רגע קל של היסוס, ואז לחיצה. מישהו בצד השני ענה: "כן, אפשר, בשמחה."
צעדים ראשונים, זהירים, הפכו עד מהרה להליכה יציבה. תחושת הקרקע הבטוחה שיחררה את המוני המילים שהיו נצורות בקִרבה מזה זמן ארוך כל כך, כמעט נצח. מרחב חופשי עד אופק נפרש לפניה, מפיח בה רוח, מלבה אש כבויה.
"את מדברת כמו כתבת שיר," הוא כתב לה. והיא, השתוממה, התקשתה לקבל. איש מעולם לא אמר לה דבר כזה.
ישבה וכתבה שיר. שיר שמתאר את המפגש ביניהם – המפגש דרך הגולם, ושלחה לו.
"יפה, תמשיכי," הוא כתב לה בתגובה.
אושר הציף אותה. הרגישה כיצד חלונות נפתחים בה. כמו שמחת ילדים לקראת משהו חדש. כתבה שיר נוסף, שלחה גם אותו אליו. מעיין של מילים, שנבע עוד ועוד.
לו מישהו היה מספר לה סיפור שכזה, טרם קרו הדברים כפי שקרו, הייתה לבטח פוטרת אותו בחיוך מנומס – "טלנובלות, נו טוב, כמו באגדות," וממשיכה בדרכה.
היא נמצאה לה במקרה. אחרים יאמרו – אין מקריות, הכול מלמעלה. כך או אחרת, הסיפור פוגש אותה כשהיא יושבת עצובה מול המחשב, בוהה בגולם הזה - מערך סיבים סובב עולם, המאפשר לעבור מרחקים בלחיצת כפתור קלה.
בעצם, הכול החל עוד קודם, כשישבה ערב שבת אחד מול מכשיר הטלוויזיה המַשמים. מזווית העין הבחינה בו, באדם שחיי לצידה מזה שנים ארוכות, מחייך מול המחשב ומקליד. קמה בדממה, כמהופנטת, פסעה בצעדים שקטים, על קצות הבהונות, עד שנעמדה מאחוריו. על המסך רטט הסמן בסוף המשפט: "את פנויה? אפשר לשוחח איתך?"
היא, עולם ומלואו, עמוקה כים, נמצאת כמטחווי קשת, והוא, יוצא אחר עולמות אחרים.
חזרה בשקט למקומה, קפצה שפתיה, אִגרפה כפות ידיה. הר הגעש הרדום בתוכה איים להתפרץ. קמה והלכה למטבח. בתנועות מכניות מילאה מים בקומקום, לחצה על כפתור ההפעלה, הוציאה כוס מהארון, שמה בו כפית קפה. תוך כדי חימום המים נעה הלוך וחזור, כמו ארי בסוגר. מה תעשה, מה תעשה. לחצה שוב על כפתור הקומקום טרם הגיעו המים לרתיחה. קול החימום המתגבר שהחל להישמע, הלך ודעך. את הכוס הניחה בכיור. ים של מחשבות התרוצצו בראשה, כמו גלים בים סוער. הלוך ושוב במטבח, מצמידה שפתיה בחוזקה, שמא יימלט חלילה קול צעקה. התיישבה. עצמה עיניים. נזכרה בתרגיל נשימות שפעם למדה באיזו סדנה - לאט לשאוף, להחזיק, לנשוף. ושוב. להירגע, להירגע. שינה טרופה. "אחשוב 'טוב', יהיה טוב "– כך אמרה לעצמה שוב ושוב, כמו מנטרה.
למחרת, טרם שובו מהעבודה, התיישבה היא בכיסאו. הדליקה את הגולם, נכנסה לאתר ההוא. בחרה לעצמה כינוי – "דרור, כן, זה יכול להתאים". לכינוי צרפה משפט כוללני, לא מחייב מדי, האומר משהו עליה. רפרפה פה ושם, עד שנעצרה: "מאגר של בדיחות, ואוהב לשוחח עם נשים נחמדות "– כך היה כתוב.
"בדיחות - אני זקוקה להן, נחמדה – אפשר לומר כך, כן," חשבה לעצמה.
רגע קל של היסוס, ואז לחיצה. מישהו בצד השני ענה: "כן, אפשר, בשמחה."
צעדים ראשונים, זהירים, הפכו עד מהרה להליכה יציבה. תחושת הקרקע הבטוחה שיחררה את המוני המילים שהיו נצורות בקִרבה מזה זמן ארוך כל כך, כמעט נצח. מרחב חופשי עד אופק נפרש לפניה, מפיח בה רוח, מלבה אש כבויה.
"את מדברת כמו כתבת שיר," הוא כתב לה. והיא, השתוממה, התקשתה לקבל. איש מעולם לא אמר לה דבר כזה.
ישבה וכתבה שיר. שיר שמתאר את המפגש ביניהם – המפגש דרך הגולם, ושלחה לו.
"יפה, תמשיכי," הוא כתב לה בתגובה.
אושר הציף אותה. הרגישה כיצד חלונות נפתחים בה. כמו שמחת ילדים לקראת משהו חדש. כתבה שיר נוסף, שלחה גם אותו אליו. מעיין של מילים, שנבע עוד ועוד.
לו מישהו היה מספר לה סיפור שכזה, טרם קרו הדברים כפי שקרו, הייתה לבטח פוטרת אותו בחיוך מנומס – "טלנובלות, נו טוב, כמו באגדות," וממשיכה בדרכה.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
אז זהו? הוא בוגד בה. הם לא מדברים על זה, היא קיבלה מחמאה והכל בא על מקומו בשלום?
אצלי זה היה אחרת. אסור שיהיה שקר ביחסים בין בעל ואשה, ולו גם במחיר גירושין.
לא בגדו - בגדו!
לא כתבו שירים - כתבו!
לא היו בודדים? - היו!
לא היו רומנים הזויים - היו.
פעם - היתה פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר... (כן, רחל).
פעם - היה מכתב, פתק מוחבא, סימן מוסכם, ילד שקבל כמה גרושים ורץ הלוך ושוב,,,
והיום - ליד המחשב אפשר לבחור זהות בדויה ולפרוח איתה על כנפי השירה...
תודה לבואך ולתגובתך
וכמו שכתבת בתגובתך כל קורא יקח את זה לאן שירצה ...
.
פגישתי הראשונה עם אתר הבלוגים ב"מוטקה"
כאשר "הגולם הזה" (כדבריך) עזר לי להפתח
ולכתוב בעידוד החברים באותו אתר...המסקנה---:
שלכל אחד נקודת ראותו, ונסיונו...
עליזה