היציאה מהארון
היציאה מהארון
אחרי שנים רבות של הכחשה, ייסורים רבים ואחרי לבטים רבים, עשיתי מעשה הרואי ממש, בגילי המופלג, כאשר החלטתי לצאת מהארון. לא רציתי להמשיך לחיות בשקר. לא רציתי לבזבז אנרגיות בהסתרת הסוד הפרטי שלי, שאפילו משפחתי הקרובה לא הייתה שותפה לו. עכשיו אחרי החשיפה, אחרי הסרת העול הכבד, אני מרגיש חופשי ומאושר,מתעלם מהמבטים, מהליחשושים ומציע לכולם עם סוד דומה לצאת מהארון.
הסטייה בלטה אצלי עוד בתקופת הגן, כאשר נמשכתי יותר למשחקי הכדור בעוד חברי שיחקו בהרכבת אבני "לגו". הורי שהיו עסוקים רוב שעות היממה בבעיות פרנסה, לא שמו לב לסטייה שלי ולמעשה עד גמר הלימודים בתיכון , לא שמו לב שאני שונה במקצת מבני גילי. סבתא שלי חשדה לא פעם אך כבר אז למדתי להסוות ולטשטש את מעשי.
הראשונה שעלתה עלי הייתה קצינת המיון בבקו"ם, היא שמה לב, שבכל המבדקים הטכניים נכשלתי. בראיון האישי איתה, הודתי בפה מלא, בפעם הראשונה בחיי, שאין לי כישרון טכני בכלל, שאין לי מושג איך מחזיקים מברג ושמעולם אף לא החזקתי פטיש ביד.
אחרי הטראומה שאשתי חוותה, בדירתנו הראשונה, כאשר קרסו המדפים שהתקנתי, היא הפנימה שכל התיקונים בביתנו יעשה אחיה בעל ידי הזהב ואילו בי השתמשה רק לצורך החלפת נורות החשמל בגלל נתוניי הפיסיים. בעבודתי נעזרתי תמיד באנשי מקצוע ללא בושה וכך שמרתי את סודי.
הבעיה הרצינית החלה כאשר בני הקטן בן החמש ביקש ממני עזרה בהרכבת מטוס קטן שקיבל ליום הולדתו. במקרים כאלו התחמקתי תמיד בטענות שונות ומשונות, מה שגרם לו לנסות להתגבר לבד. המאבק שלו בפאזלים ובמשחקי הרכבה מצאו חן בעיניו, ועם הזמן הוא פיתח חוש טכני ברמה גבוהה.
בכל נסיעותיי לחו"ל השתדלתי להביא לו ערכות שלמות של מכוניות ומטוסים להרכבה עצמית ועקבתי בפליאה אחרי התקדמותו המטאורית. לאחר שהרכיב בלי שום עזרה מערכת של פסים וגשרים לרכבת חשמלית ומחסומים שעולים ויורדים,שקלתי לערוך לו בדיקת רקמות, כי לא האמנתי שיוצא חלציי יתברך בכישרון טכני מיוחד. אחד המקרים שלא אשכח, היה כאשר בני ואני ביקרנו אצל הורי. אבי ביקש זה מכבר שארכיב לו שולחן קטן לקפה מצינורות דקורטיביות ולוחות זכוכית.כרגיל ניסיתי להתחמק בטענה שאין לי כלי עבודה מתאימים. יצאתי לחפש מפתח ברגים במכונית, כדי להרוויח זמן, ביודעי שבני בן העשר ייגש
למלאכה ותוך זמן קצר יצליח להרכיב את השולחן. מה שנותר לי היה רק לחזק את הברגים. וכך בכל המפגשים החברתיים ישבתי בצד מתוסכל ואכול קנאה לנוכח סיפוריי חבריי על כליי העבודה שקנו על השיפוצים שעשו בביתם ועל היכולת שלהם להרכיב ארונות ושולחנות של "איקאה".
עם הזמן למדתי להחניף לשוויצרים הללו ובדרך כלל עניתי בקלישאות שמתאימות לכל מקרה. כגון:"הקונספט מוצא חן בעיניי,או "אני רואה שיש ניצול מקסימאלי של המקום", או:"אני רואה שבסופו של דבר כל הפרטים משתלבים ויוצרים תחושה נוחה."
היות והתסכול שלי הלך וגבר,החלטתי להירשם לקורס מיוחד במתנ"ס השכונתי, שם קיוויתי לרכוש ידע בסיסי בנגרות, חשמלאות ואולי קצת מכונאות רכב. למרבה הצער, תסכולי גבר כאשר נוכחתי שהייתי הגבר היחידי בקורס. את הארונית שהגשתי בתור עבודת הגמר התביישתי להביא הביתה וזו הייתה תרומתי הצנועה למדורת ל"ג בעומר השכונתית. עוד באותו הערב
ביציאה לחנייה תפסה אותי המדריכה הראשית לשיחה. היא אמרה לי : "למרות שאתה נחמד וסימפטי, מספר המקומות שלנו מוגבל ואתה תופס מקום של אדם שהקורס יכול להועיל לו . לכן אני מציעה לך להשלים עם העובדה שיש לך שני ידיים שמאליות ולצאת מהארון פעם אחת ולתמיד."
אז יצאתי.