לאן נעלמו ומה עלה בגורלם

סיפור ההוויה הוא סיפור החיים שתמיד רוצים  להכירו מההתחלה ,לדעת מי אתה ומי היו הדורות הקדמוניים של המישפחה. המחשבות נודדות אל הסיפורים שקלטתי במשך השנים. ומסתבר ששיני הזמן נגסו בהם  וגם מה  שסופר  היה  לקוי ועטוף בגירסאות שונות. 
אני מנסה להעלות לסף הזיכרון את דמותה של הדודה בוליסה-רבקה.  להיזכר בקיטעי הסיפורים  שסיפרה על אביה. על גבר שרמנטי שאהב להתלבש במיטב המחצלות . על העיניים הרבות שנעצו בו הנשים. תאור של דון ג'ואן.. הדודה בוליסה  נפטרה לפני עשרות שנים . תהיתי כיצד ניתן לה שם איטלקי למרות  המוצא של המישפחה מספרד.  ניסיתי להעלות את דמותה של סבתא וידה , בתו הצעירה של רוב שנולדה לאחר הרצחו.  הדמות שזכרתי הייתה של אישה יפה שגם שיני הזמן לא פגמו ביופיה.. היא התאלמנה בגיל צעיר ולמרות החיזורים הרבים  סרבה להינשא שנית ונאלצה לגדל בגפה את ארבעת ילדיה.  זכרתי אותה כסבתא שהתגוררה בביתנו. אישה זועפת עם סיפור חיים קשה.  היא נולדה לאחר  הרצחו של אביה.  בת זקונים במשפחה של אמה אלמנה  וארבע אחיות. . .. .  קיטעי הסיפורים ששמעתי על מהלך חייה של סבתא וידה יכלו לשמש חומר לכתיבת ספר שלם. היא המעיטה במילים ואולי היה חסר החוקר שבי שידובב אותה.   אולם  החוקר שבי טרם התעורר . הייתי ילד בן שלוש . אני זוכר את הלילות שניסתה להרדים אותי . כשהיא שרה לי שירי ערש.בשפת הלאדינו. חחח את זה אני זוכר היטב כיצד הייתי קשוב לשירים  והסבתא לא ידעה כי במקום להרדים אותי  הם החזיקו אותי ער. אהבתי את שירי הלאדינו  הנוגים ששרה וכניראה הזכירו לה את הסיפורים ששמעה מאמה על  הבית שנאלצו אבותיה הקדמונים  לנטוש בבהילות ולנדוד לארץ זרה. . .....
לפתע נוכחתי שאני  מקליד את מחשבותי. . זכרתי את המחקרים הרבים  שערכתי בניסיון  ולהציל משהוא מההיסטוריה המישפחתית שאבדה. בקושי מצאתי תעוד  שגם לא היה שלם על הסבא רבא השרמנטי. . הוא היה היחידי שהוזכר בספרי ההיסטוריה  בגלל הארועים שגרמו למותו הטרגי. כך גם הסיפורים לגבי יתר הסבים  שנעלמו מבלי שהותירו  עיקבות. . זה לא יכול היה לקרות היום  במדינה מסודרת כשכל אדם מקוטלג  ושמור במערכת המשומנת של המנגנון הממשלתי. אולם בתקופה הקדומה של המאה התע עשרה אנשים נעלמו  כין אם בחורבות  הריסות רעש האדמה או  בקבר אחים  שבו ניטמנו אולי קורבנות הכולרה. הסיפורים ששמעתי מתועדים אצלי במחשב. יש שם פרטים שאספתי  וכיניהם סיפורים מדהימים על גילויים אקראיים של בני משפחה שלא הכרנו . .  החומר הרב  שאספתי חיכה לרגע המתאים  שבו אעלה אותו בסיפור  שישמר את המעט שידעתי על ההיסטוריה המישפחתית למען הדורות הבאים של בני המישפחה..
האם הגיע הזמן ? . שאלה רטורית שאין לה מענה. כולנו מכירים את האימרה"מחר הוא יום חדש" ואנו דוחים הכל למחר. .