זכרונות מבן אהרון - עשר שנים למותו

זכרונות  מיצחק בן-אהרון  במלאות עשור למותו                         
 
קצת היססתי כאשר עורכת שלנו הציעה לי לכתוב דברים לזכרו של בן-אהרון, שכן ידועה האמרה "אין נביא בעירו", ואני בהחלט בא מ"עירו" (קיבוצו של בן אהרון), ומטבע הדברים שכאשר חיים עשרות שנים באותו ישוב, הזכרונות הם רבים ומגוונים.
אני רציתי להאיר את דמותו של בן-אהרון, מצד שלא רבים הכירו. בן אהרון הציג עצמו בספרים שנכתבו עליו לאחרונה כאידיאולוג וקולקטיביסט קשוח, המוכן להקריב אפילו את הקרובים לו על מזבח האידיאה. מעטים מכירים צד מפתיע של בן-אהרון, כאשר לפעמים היה מסוגל לצאת להגנת היחיד, מול קיבוץ שלם שדרש "את דמו", ובכוח אישיותו ועוצמתו המוסרית, להכריע את הדיון לזכותו של היחיד.
חיים מאור, אמן מגבעת חיים מאוחד, שהעז לעשות תערוכה ביקורתית על התנועה הקיבוצית זמן קצר לאחר שנקלט בגבעת חיים, מספר ב"דף הירוק" 25.5.06 על מפגש חברים שכונס מיד לאחר אותה תערוכה, שמטרתו היתה להוקיע אותו כ"אויב הקיבוץ". אחד אחד עלו הדוברים והוקיעו אותו כמי שיורק לבאר ממנה שתה. בחצות הלילה עלה בן-אהרון כאחרון הדוברים, ועמד על זכותו של איש הרוח לחופש דיבור. מיד השתנה הטון של אותו מפגש, ונקבע לקיים עוד שתי פגישות בנושא. 
 
זכורה לי אסיפה (מה שנקרא בקיבוץ הארצי "שיחה"), שעל סדר יומה עמדה הצעת המזכירות לגרש בן-קיבוץ שנתפס בסידרת גניבות. הרוח הכללית בשיחה הייתה להעיף אותו לכל הרוחות. בשעת לילה מאוחרת, עלה בן-אהרון לדוכן הנואמים. הוא הזכיר לכולם את אביו של אותו בחור, שנהרג בתאונת עבודה שנים רבות לפני-כן. הוא הזכיר לכולם עד כמה היה קשה לאמו לגדל את ארבעת ילדיה, כאלמנה שלא השתקמה שנים רבות. הוא ביקש מהשיחה לתת לבחור צ'אנס של עוד שנה. השתרר שקט. אף אחד לא ביקש את רשות הדיבור אחריו, וניגשו מיד להצבעה.
ברוב גדול האסיפה נענתה לפנייתו של בן-אהרון.
 
ומקרה אחר: אסיפת גבעת חיים מתלבטת האם לקבל לחברות משפחה שהגיעה מאילת שנה לפני כן. נגד ההורים לא היו טענות. הם היו אנשי עבודה ואפילו אנשי תנועה. אבל אחד מילדיהם היה מה שקרוי במקומותינו "בעייתי" והיה ברור שיזדקק ללא מעט טיפולים פסיכולוגיים, חינוך מיוחד וכל השאר. ככל שהתקדם הדיון, הרוח באסיפה נטתה לא לקבל את המשפחה. ואז, שוב פעם לקראת תום האסיפה, ניגש בן-אהרון למיקרופון.
בן-אהרון אמר בפשטות, שהוא מתפלא על גבעת-חיים, קיבוץ שידע לעמוד בכל מיני תלאות, שעמד בגבורה במצור הבריטי, שעבר פילוג ושרד, לא יוכל להתמודד עם ילד אחד קטן? אם המשפחה טובה, יש לקבלה. ואם יהיו בעיות עם אחד מילדיה – נטפל בו.
שוב פעם השתרר שקט, החברים התביישו קצת, והאסיפה הצביעה בעד קבלת המשפחה.
 
ובכל זאת, בן-אהרון היה רק אדם, וכאדם, הרואי ככל שהיה, מאמין גדול באידיאלים ככל שהיה, גם הוא לא יכול היה להתעמת חזיתית עם החברה בה הוא חי. זכורה לי סידרת הרצאות בסמינר אפעל, מפי בן-אהרון. אשר טען שם כי על הקיבוצים "להיפטר" מן העבודה השכירה בתוכם, בעיקר בתעשייה. עבודה שכירה, הוא טען,  פירושה "ניצול" לפי קווי היסוד של המשנה המרכסיסטית, ואי העסקת פועלים היא תנאי לחברות בהסתדרות.
 מצד שני היה ברור לו שהוא לא יכול למוטט את קיומם של קיבוצים שלמים שהתבססו על עבודה שכירה במפעלי התעשיה שלהם. לבן אהרון היה פתרון "פשוט" למצב זה: את כל חברי הקיבוץ לרכז במחלקה אחת או שתיים במפעל, ואת שאר המחלקות המאוישות בפועלים שכירים, למכור להסתדרות.
באותה תקופה, במפעל בקיבוצי (קיבוצו של בן-אהרון), היו כ-300 פועלים שכירים.
חשבתי בליבי: הכיצד קרה שבן-אהרון אף פעם לא העלה הצעה כזו בפורום ציבורי כלשהו בקיבוצנו? למעשה, לא זכור לי שהוא העלה את נושא העבודה השכירה אי פעם בפורום ציבורי בקיבוץ.
 
אך לסיכום , נכונה אמירתה של נעמיקה בן-ציון, ב"דף הירוק" 25.05.06, כי בניגוד לרוב האנשים אשר ברבות הימים האיבר המכונה מצפון נשחק אצלם, אצל בן-אהרון, גם בגיל מבוגר הוא לא קהה ולא דהה. היא מדברת על יחסו לכיבוש ולעוני. אין לי אלא להצטרף לדבריה, אם גם מאספקט אחר. אני נוכחתי כיצד המצפון הרגיש שלו פעל במקרים אישיים ומול לחץ חברתי.