קלועת צמה

יופי של סיפור ,מירה. נראה שהתיחסת לצמה וכובדה כסוג של איבר בגוף שהכביד עליך עם השנים. הרצון להיפרד ממנה, כמוהו כסוג של מטמורפוזה, הצורך לעבור שלב, גלגול, כמו הגולם שמתגלגל לזחל וזה נהיה לפרפר, יש תחושה שהיפטרות מצמתך היפה, כמוה כהתבגרות, כהכרזה על השינוי שחל בך. ומענין גם רצונה ההפוך של אמך לשמר אותך כילדה בזכרונה, ובכל זאת עשתה זאת בסתר כי לא רצתה לפגוע ברצונך.אהבתי בסיפור גם את המיסטיות שהענקת למעשה השלכת הצמה לפח, ולתחושת הקלילות והשחרור הפיזי שבאה בעקבות כך. כי הצמה גם כשהיתה עטופה ומוחבאת בבית הוריך בשקית הטלית , המשיכה להתקים כאיבר אמיתי ,מחובר בקשרים בלתי נראים לעין אך מעיקים לנפש.

ובכל זאת הענקת לה מקום כבוד בשם סיפורך וספרך. אולי היום את רואה אותה אחרת, את הילדה שבך והגעגועים אליה...

וכך כולנו מתגלגלים במחשבותינו על מי אנחנו ומה נהיה ואיך היינו פעם ואיך נראתה ילדותינו. מתגלגלים ומתגעגעים.  אולי זה גם סיפור על התפייסות ?

ובמקרה אני זה השומר במקום סודי

מצה יפה. מקסימה ואדומה

של ילדה ג'ינג'ית כחולת עיניים

שהיתה בת ארבע עם צמה שאותה אני גזרתי במו ידי

היום בגרה והפכה לאישה אימא שמידי פעם בודקת איך האבא

ואת הצמה אני מראה לשלושת נכדי רותם, אשל ואלה לאימא הדס

שיראו וידעו שאדמונית היתה מיוחדת ויחידה במשפחה..

 

 

למירה,

מעניין.ובסוף הישלכת את עברך מאחרייך.חשבתי שתשמרי אותה,אבל זו כבר גישה שונה לחיים.הצמה מסמלת את ההתפתחות שלך מילדה לאשה בוגרת.צריך להיות ספר יפה.בעיקבות הסיפור שלך,הנה היזכרת לי וגם אני אכתב סיפור על צמות.אבל מעניין שאמא שלך שמרה את הצמה.כניראה מתוך אהבה וגעגועים אלייך וכמו שאני מצטערת שהילדות שלי כבר גדלו,קצת מתגעגעת  לתקופה שהיו ילדות וקרובות אלי.לא שכעת  לא,אבל זה  כבר לא כמו בנעוריהן.נהנתי לקרוא.

ובכן, טובה יקירה, ניסיתי להשליך אותו חלק בעברי שהכביד עלי, שגרם לי להרגיש כלואה / קלועה.

מעניינת ההתבוננות שלך דרך אמא שלי, ששמרה על הצמה. עניין למחשבה...

וכעת, אני מחכה לקרוא סיפור שלך על צמות :)