זה קרה.

חברים יקרים, סיפור לשבת.


התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אז עורק תחבורתי מרכזי שוקק חיים, ליבה הפועם של המדינה.
יום חם. סיימתי משימה הקשורה בעבודתי באזור התחנה המרכזית.
עם רב של אנשים זרם באזור התחנה המרכזית.
בדרכי לטפל בעוד מטלה רשומה בסדר יומי, ראיתי אישה מבוגרת קשת הליכה, עומדת לצד המדרכה, אובדת עצות, עיניה תרות לעבר ההמון האנשים העוברים ושבים, על פניה.
חשבתי שהיא במצוקה כלשהי, ניגשתי אליה: "סליחה גברת את מחפשת כתובת, אולי אוכל לעזור?" שאלתי. האישה הסתכלה בי ואמרה: "איבדתי את בעלי". "איך" שאלתי?
בקול מודאג סיפרה. "אנחנו גרים במושב בצפון. הגענו לתל אביב, כדי להמשיך לנסוע לבאר שבע, לאירוע משפחתי, התעכבתי לשניה ליד חלון ראווה, הסתובבתי ולא מוצאת את בעלי. אף פעם לא הייתי בתל אביב, וכל הדברים והכסף נמצאים אצלו, לא יודעת מה לעשות". אמרה היא בקול חרד.
(אציין, אז טרם היו טלפונים ניידים)
"תראי לא רחוק מפה ב'יהודה הלוי' יש תחנת מוניות, 'יעל דרומה', אקח אותך לשם ואקנה לך כרטיס נסיעה לבאר שבע, כדי שתגיעי אל קרוביך". הצעתי. האישה הודתה לי בעיניים לחות מדמע. והבטיחה להחזיר לי את הכסף ברגע שהיא תחזור לביתה בצפון.
התנהלנו לאטנו לעבר 'יהודה הלוי' לתחנת המוניות 'יעל דרומה'. קניתי לה כרטיס נסיעה לבאר שבע, נפרדתי ממנה ושבתי על עקבותיי, לעבר התחנה המרכזית. והנה מבחין בתוך ההמון הנוהר, גבר בגיל העמידה, מזוודה בידו, ועיניו מתרוצצות ימינה ושמאלה, כאחד המחפש איזה דבר. פלסתי דרכי אליו: "סליחה אדוני אולי אתה מחפש את אשתך?" שאלתי. לפי תיאור לבושו ודאגתו, סברתי אולי הוא בעלה האובד של האישה. "כן". הוא אמר. " אשתי. נעלמה לי והיא בטח דואגת מאוד" אמר. "אל תדאג אדוני", חייכתי: "אשתך מחכה בתחנת המוניות 'יעל דרומה', אמרתי והובלתי אותו בצעדים גדולים, אל אשתו. הייתה זו פגישה מרגשת. עת ראו זו את זה. האושר קרן מעיניהם, וליבי עלה על גדותיו. קבלתי את כספי. הנחתי להם ביחד והמשכתי בעבודתי.