דברים טובים .
חברים יקרים, סיפור לשבת.
דברים טובים יכולים לקרות רק פעם בחיים, וחשוב לא להחמיץ אותם.
אסביר - בסיום שרותי הצבאי, עבודתי הראשונה בחיים האזרחיים, טרקטוריסט בחברה לעבודות עפר. עבודה קשה במרחבים הפתוחים, הרחק מן העין.
במחצבות ופריצת דרכים, בחום של 44 מעלות בקיץ, וקור מקפיא בחורף.
אך מי שם לב לקשיים אלה, אחרי שלוש שנים ביחידה קרבית? הקושי הפיזי באזרחות, בטל בשישים. במיוחד אם המטרה היא להאחז בחיים, להתקדם, הקמת בית ומשפחה. פרק שארך כעשר שנים.
בתום פרק זה, בציוד מכאני כבד, התקבלתי לעבוד במפעל מתכת ידוע באזור הדרום, כאחראי על התחבורה הפנימית, בשינוע תהליכי יצור מתחנה לתחנה, עד השלמתו הסופית של המוצר. משימה אחראית המחייבת עמידה בלוח זמנים נוקשה, על מנת למנוע הפסד שעות עבודה יקרות, וכל המשתמע מזה, קרוב לשלושים שנה, (ועוד תפקידים במפעל). במהלך השנים הללו, יציאה למילואים ולמלחמות - ומלחמות התשה שבין המלחמות) וחזרה לעבודה במפעל.
כעובד מסור במפעל קבלתי כל עשור וחצי שנים, שעון עם הקדשה לאות הוקרה. במקביל שילמתי בדמיי. בשיער מאפיר ובלורית רפה, שריד לרעמה שחורה, בה הייתה גאוותי. רק המבט נותר אותו מבט יוקד כנה, בעיניים. (לא מתרברב).
משך השנים קודמתי בדרגה ובתזוזה מתפקיד לתפקיד. מהתחבורה הפנימית, לאגף הלוגיסטיקה. קניין, תפקיד אחראי הנתון תחת ביקורת קפדנית.
אט, אט השתנו הזמנים. מנהלים התחלפו. סיסמאות חדשות הקוראות 'להתייעלות', ניתלו על הכתלים. וסטנדרטים חדשים נכנסו לתוקף.
וכגודל עומס העבודה שנחתה מלמעלה - כך גודל השחיקה והעייפות הנפשית שהצטברה משך השנים הארוכות במפעל. עבודה לא תמיד אהודה.
כאן אני מגיע לדברים הנפלאים היכולים לקרות לאדם אולי רק פעם בחיים.
בארבע השנים האחרונות תליתי במשרדי תמונת נוף שציירתי. בתחתית התמונה רשמתי תאריך- שנה אחת קדימה. חברי בעבודה התפלאו ושאלו לפשר הדבר? חייכתי, אמרתי 'זה סוד שלי', לא גיליתי מדוע, תאריך שנה קדימה.
חלפה שנה שוחקת, והזזתי את התאריך, שוב שנה אחת קדימה. כך עשיתי משך ארבע שנים, להזיז התאריך שנה אחת קדימה, החברים בעבודה התרגלו לקוריוז ולא שאלו למה?
בשנה הרביעית שהזזתי את התאריך קדימה, התרחש הדבר. (השנה 30 במפעל ) כמו רעם ביום בהיר, זה קרה - הנהלת הדריקטוריון, במרכז הארץ, החליטה לצמצם את מצבת כוח האדם במפעליה הפזורים ברחבי הארץ, מ22 אלף עובדים, ל 16-17 אלף. והציעה לעובדים בני חמישים ומעלה, שצברו 20 שנות ותק במפעל, לפרוש לפנסיה מוקדמת בתנאים טובים.
גם ועד העובדים, וההנהלה המקומית בדרום, החלו לשכנע עובדים ותיקים שתפוקתם, בעבודה,ירדה, לשכנע אותם להענות לצאת לפנסיה מוקדמת בתנאים מלאים, (או כמעט מלאים).
כעובד ותיק במפעל, משך חודשיים ימים, ביקשתי שוב ושוב, להכלל ברשימת העוזבים, אך נענתי בשלילה, בטענה, אני חיוני למפעל.
בסופו של דבר, הגשתי הצעת יעול, תוכנית לאחד שתי מחלקות ליחידה אחת, ובכך לצמצם בכוח אדם, ולוותר עלי, לשמחתי הצלחתי לשכנע את הממונים, לאשר עזיבתי.
בלב פועם מאושר, מיהרתי חזרה למשרדי, ותקנתי את התאריך הרשום, בתחתית התמונה, לתאריך הנכון והמדויק של אותו יום - יום בו התגשמה משאלתי לצאת לחיים חדשים.
שנים חלפו מאז עזיבתי את המפעל וצאתי לפנסיה - שנים של סיפוק ועדנה. של צמיחה, ויצירה. קוטף זריחות ושקיעות על פני הגלובוס.
פעמים רבות תוהה, אם כיסופי העזים לחופש, הם שהביאו להגשמת חלומי?
דברים טובים יכולים לקרות רק פעם בחיים, וחשוב לא להחמיץ אותם.
אסביר - בסיום שרותי הצבאי, עבודתי הראשונה בחיים האזרחיים, טרקטוריסט בחברה לעבודות עפר. עבודה קשה במרחבים הפתוחים, הרחק מן העין.
במחצבות ופריצת דרכים, בחום של 44 מעלות בקיץ, וקור מקפיא בחורף.
אך מי שם לב לקשיים אלה, אחרי שלוש שנים ביחידה קרבית? הקושי הפיזי באזרחות, בטל בשישים. במיוחד אם המטרה היא להאחז בחיים, להתקדם, הקמת בית ומשפחה. פרק שארך כעשר שנים.
בתום פרק זה, בציוד מכאני כבד, התקבלתי לעבוד במפעל מתכת ידוע באזור הדרום, כאחראי על התחבורה הפנימית, בשינוע תהליכי יצור מתחנה לתחנה, עד השלמתו הסופית של המוצר. משימה אחראית המחייבת עמידה בלוח זמנים נוקשה, על מנת למנוע הפסד שעות עבודה יקרות, וכל המשתמע מזה, קרוב לשלושים שנה, (ועוד תפקידים במפעל). במהלך השנים הללו, יציאה למילואים ולמלחמות - ומלחמות התשה שבין המלחמות) וחזרה לעבודה במפעל.
כעובד מסור במפעל קבלתי כל עשור וחצי שנים, שעון עם הקדשה לאות הוקרה. במקביל שילמתי בדמיי. בשיער מאפיר ובלורית רפה, שריד לרעמה שחורה, בה הייתה גאוותי. רק המבט נותר אותו מבט יוקד כנה, בעיניים. (לא מתרברב).
משך השנים קודמתי בדרגה ובתזוזה מתפקיד לתפקיד. מהתחבורה הפנימית, לאגף הלוגיסטיקה. קניין, תפקיד אחראי הנתון תחת ביקורת קפדנית.
אט, אט השתנו הזמנים. מנהלים התחלפו. סיסמאות חדשות הקוראות 'להתייעלות', ניתלו על הכתלים. וסטנדרטים חדשים נכנסו לתוקף.
וכגודל עומס העבודה שנחתה מלמעלה - כך גודל השחיקה והעייפות הנפשית שהצטברה משך השנים הארוכות במפעל. עבודה לא תמיד אהודה.
כאן אני מגיע לדברים הנפלאים היכולים לקרות לאדם אולי רק פעם בחיים.
בארבע השנים האחרונות תליתי במשרדי תמונת נוף שציירתי. בתחתית התמונה רשמתי תאריך- שנה אחת קדימה. חברי בעבודה התפלאו ושאלו לפשר הדבר? חייכתי, אמרתי 'זה סוד שלי', לא גיליתי מדוע, תאריך שנה קדימה.
חלפה שנה שוחקת, והזזתי את התאריך, שוב שנה אחת קדימה. כך עשיתי משך ארבע שנים, להזיז התאריך שנה אחת קדימה, החברים בעבודה התרגלו לקוריוז ולא שאלו למה?
בשנה הרביעית שהזזתי את התאריך קדימה, התרחש הדבר. (השנה 30 במפעל ) כמו רעם ביום בהיר, זה קרה - הנהלת הדריקטוריון, במרכז הארץ, החליטה לצמצם את מצבת כוח האדם במפעליה הפזורים ברחבי הארץ, מ22 אלף עובדים, ל 16-17 אלף. והציעה לעובדים בני חמישים ומעלה, שצברו 20 שנות ותק במפעל, לפרוש לפנסיה מוקדמת בתנאים טובים.
גם ועד העובדים, וההנהלה המקומית בדרום, החלו לשכנע עובדים ותיקים שתפוקתם, בעבודה,ירדה, לשכנע אותם להענות לצאת לפנסיה מוקדמת בתנאים מלאים, (או כמעט מלאים).
כעובד ותיק במפעל, משך חודשיים ימים, ביקשתי שוב ושוב, להכלל ברשימת העוזבים, אך נענתי בשלילה, בטענה, אני חיוני למפעל.
בסופו של דבר, הגשתי הצעת יעול, תוכנית לאחד שתי מחלקות ליחידה אחת, ובכך לצמצם בכוח אדם, ולוותר עלי, לשמחתי הצלחתי לשכנע את הממונים, לאשר עזיבתי.
בלב פועם מאושר, מיהרתי חזרה למשרדי, ותקנתי את התאריך הרשום, בתחתית התמונה, לתאריך הנכון והמדויק של אותו יום - יום בו התגשמה משאלתי לצאת לחיים חדשים.
שנים חלפו מאז עזיבתי את המפעל וצאתי לפנסיה - שנים של סיפוק ועדנה. של צמיחה, ויצירה. קוטף זריחות ושקיעות על פני הגלובוס.
פעמים רבות תוהה, אם כיסופי העזים לחופש, הם שהביאו להגשמת חלומי?
לב אישה אוהבת
זיקפי גווך אהובה
כי לא נָס לחייך
הָלִיכָתֶך בָת מֶלֶך
תִצְעָדִי.
לעת ערב, אסיראדרתך
להזין יפה...
לקריאת הפוסט
לבד.
העזר כנדי נפטרה. אין עוד מלצפות (נפטרה לפני שבוע)
לקריאת הפוסט
עדיין כאן
הגשמיות אוכלת בכל פה.
יותר מדיי אפור, אךלא
אתןלגשמיות לקלקל לי
את אווירת החג,שהרי
ראשהשנהתשפ'דהיום,
מעבר...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
יש אנשים שאבודים ללא הליכה לעבודה כי זה כל חייהם, ויש שמוצאים להם בקלות הרבה עיסוקים ותחביבים מהנים. ואם זה מתאפשר, למה לא ?
מאחל ולמשפחתך בריאות טובה וכל טוב.
תודה לסיפור המענג הזה.
סיפור חיים שכולנו חווים בוארייציות שונות. והסיפורים קשים יותר וקשים פחות אולם זה התהליך שעובר נער עיברי. צבא מילואים מילחמות והשקעה גדולה בעבודה.
בסיפור שלך ישנו תהליך חיובי שמלוה אותך ואני מכיר כאלה שלא מצאו את העבודה המתאימה ונטשו לנכר.
הסיפור שלי קצת דומה. השתחררתי עם השיחרור הראשון של מתגייסי מלחמת העצמאות. ילד בן 18.5 שלא יודע מה הוא רוצה לעשות. אבטלה גדולה ורבים הסתובבו ללא עבודה. אמרו לכתוב בקשה להתקבל לעבודה בבנק לאומי . כתבתי והזמינו אותי לראיון . אמרו לי להדפיס מכתב והודיעו שישלחו לי תשובה הבייתה. הייתי תמים ולא ידעתי שהכונה היא פאק אוף ילד מה אתה מחפש בין הגדולים. ואכן ניראתי ילד צעיר מגילי. . למזלי כשהנחתי את ידי על ידית הדלת ליציאה רצה המראיין להקניט אותי ושאל בטון אירוני "ולצבא אתה לא הולך נער. " זו הייתה ההקנתה המתוקה שהקניטו אותי אי פעם. ראיתי את ההלם על פניו כשעניתי שאני אחרי צבא. הוא ביקש לראות תעודת שיחרור .עיין וראה ששרתתי ביחידת הנחיתה של חיל הים. ראיתי את המחשבות רצות במוחו ואז הוא זרק "אתה רוצה להתחיל לעבוד מחר?" וכך ביליתי מעל 46 שנים בבנק. אחרת אולי הייתי בנאי או ברזלן . כשמוניתי למנהל והייתי בין הצעירים שבמנהלים ידעתי שאלוהים ברך אותי. הגורל עוזר לנו והוא עשוי גם לתעתע בנו
קראתי את מה שכתבת והוא לא שונה מסיפורים דומים של אותה תקופה. . מגיע לך עכשיו צריך להנות עם התחביבים והמישפחה ולא חשוב מה קודם למה.
נכון כתבת: "יש אנשים שאבודים ללא הליכה לעבודה כי זה כל חייהם".
חלק גדול מהעובדים הנ"ל, מחשיבים עבודתם כיעודם בחיים.
עובדים אלה מוצאים סיפוק וטעם להמשיך בעבודתם, שהיא ממלאת כל עולמם. (משל מדריכי טיולים שאומנותם, אומנותם.)
אני מילדות (גיל 5, או 6) נמשכתי לאומנות. לפני שלמדתי לצייר בעפרון, "ציירתי" במספריים. גזרתי דמויות אנשים ובעלי חיים, במספריים, ולפסל בשעם.
אחרי הצבא נתלשתי מהאומנות, אל לאן שהחיים הובילו.
תודה סממית היקרה, התייחסותך לסיפור - "דברים טובים יכולים"...
שבת שלום, בריאות, שלווה ונועם. (פרח).
גבי ידידי, ברוח זו כתבתי בדף הפרופיל שלי:
"מה נפלא אחרי שנים רבות של עבודה, לצאת לגימלאות, ולהתחיל סדר חיים חדש. משוחרר מהמון מחוייבויות, ולהתמסר לדברים שאהבתי ודחיתי ליום שיבוא, והוא בא... "
יציאתי לפנסיה אפשרה לי לשוב לתחום שאהבתי, ולטייל קצת בעולם ההולך ומצטמצם (חיוך).
תודה גבי ידידי, תגובתך לסיפור.
בריאות ושלווה.
כתבת: "לכתוב תאריך של שנה קדימה - שיטה מעניינת"
על זה כתבתי בסיום הסיפור:
"פעמים רבות תוהה, אם כיסופי העזים לחופש, הם שהביאו להגשמת חלומי? ".
תודה גדולה מירה היקרה. התייחסותך לסיפור. (פרח).
""ולצבא אתה לא הולך נער. " זו הייתה ההקנתה המתוקה שהקניטו אותי אי פעם. ראיתי את ההלם על פניו כשעניתי שאני אחרי צבא. הוא ביקש לראות תעודת שיחרור .עיין וראה ששרתתי ביחידת הנחיתה של חיל הים. ראיתי את המחשבות רצות במוחו ואז הוא זרק "אתה רוצה להתחיל לעבוד מחר?"
כל כך מרגשת הסיטואציה הזו - מנהל בנק שהתכוון לעקוץ את הבחור הצעיר בשאלה מקניטה - "ולצבא אתה לא הולך נער?", ודעתו השתנתה מן הקצה אל הקצה כשהתברר לו שאתה אחרי צבא. והיה מספיק בן אדם כדי לקבל אותך לעבודה,
ניתן לומר, החלטה שקבעה את עתידך לשנים הרבה. סיפורך יפהפה יעקב נהנתי לקרוא תגובתך.
מאחל לך ויקיריך, בריאות ונחת, יעקב ידידי. (חיוך).
קראתי בעיון רב את כתבתך,
בה אתה מגולל פרקים ותחנות מקורות חייך ומציין:"דברים טובים יכולים לקרות רק פעם בחיים".
עלי לציין כי הפרקים והתחנות מקורות חייך הם מרתקים ומעניינים,
אבל אני חולק על הקביעה ש"דברים טובים יכולים לקרות רק פעם בחיים".
לכל אדם יש "חלון הזדמנויות" במשך שנות חייו,
אם הוא משכיל לזהות את ההזדמנויות ולנצל אותם,
ה"דברים הטובים" יכולים לחזור ולשנות פעמים נוספות .
המשך יום נעים ושקט.
תודה גדולה להתייחסותך לסיפור.
כתבת:/לכל אדם יש "חלון הזדמנויות" במשך שנות חייו, אם הוא משכיל לזהות את ההזדמנויות ולנצל אותם/.
אכן נכון, אולם גם ציינת - /'אם' הוא משכיל לזהות את ההזדמנויות ולנצל אותם?/ -
"האם" הזה, לדעתי הדלה עושה כל ההבדל, בין הצלחה לכישלון - 'אם' לנהוג' כך, או אחרת?, ברגע של החלטה גורלית העשויה לקבוע עתידו, לשבט, או לחסד של אדם... של משפחה... של עם... 'אם' הוא ישכיל'?' - אמירה גדולה מהחיים.
שוב תודה שלמה ידידי. בריאות ונועם.