פחד
מאחורי בית ההורים התפרשה חורשת אורנים סבוכה. החורשה נמצאה בראש גבעה, וסביב לה, למרגלותיה, עמדו בתי השכונה הקטנים, בהם גם בית הורי. בלילה שררה שם אפלה.
הרחוב מול הבתים שימש אותנו מגרש משחקים.
עם תום המשחק, בתוך שעות הערב, הייתה בת השכנים קוראת להוריה שיבואו לאסוף אותה הביתה - הפחד מפני החורשה הרתיע, בעיקר בשעות החשכה.
לא הצלחתי להבין את הפחד שלה. מבחינתי יכולתי אני לא רק להכנס הביתה בלי שום ליווי, אלא אף לצעוד לתוך החורשה החשוכה בלי חשש.
פעם אחת הגיעו לביקור כמה בנות-דוד שלי.
ירדה החשכה, ואני, ברוח קונדסית שובבה, חמקתי מהבית אל הגינה, ומשם בטיפוס קליל אל מרומי עץ הצאלון שצמרתו סככה על גג הבית. נעלמתי להן. בשלב כלשהו הבחינו בהיעלמותי והחלו לחפש אחרי.
מדי פעם ירדתי, גם כדי לאתגר את עצמי – להתקרב מבלי להיחשף, אך בעיקר כדי לחוות את תחושת התהייה שלהן, שהפכה בהדרגה עד כדי תחושת פחד. כשהן התקרבו למקום המסתור שלי, עזבתי במהירות ועברתי למקום אחר, וכך, פעם אחר פעם, עד שרחמי ניעורו והתגליתי להן.
לא היה בי פחד. לא הבנתי פחד מהו.
עד אותו לילה, ואני אז כבר חיילת, בדרך חזרה הביתה מהבסיס, תופסת אוטובוס אחרון מתחנת ההסעות במרכז אל עיר מגורי בצפון הרחוק. הייתה שעת לילה מאוחרת, קרובה לחצות, כשירדתי מהאוטובוס יחד עם אחרוני הנוסעים. כל אחד לדרכו. אני לבדי לכוון השכונה שלי.
עם תיק הצד הנישא על הכתף, ותיק הנסיעות האחוז ביד, פסעתי במהירות אל מחוץ לתחנה, חציתי את הכביש הראשי, מיד אחריו את השביל לרוכבי האופניים, וממנו בזריזות אל תוך החורשה האפלה, בה עברה דרך הקיצור לשכונת מגורי.
מתוך השקט שמעתי לפתע קול פסיעות מאחורי. הגברתי את צעדי. שמעתי כיצד קצבן הולך ומתגבר גם הוא. מבעד לעצים נראו אורות פנסי הרחוב הולכים וקרבים. אחזתי חזק בתיקים ורצתי. טיפסתי במהירות בגרם המדרגות שהוביל מן החורשה החוצה אל הרחוב המואר, ושם, במעלה המדרגות בקעה ממני צעקה אדירה: אמא! המשכתי לרוץ עד שהגעתי לשער הכניסה לחצר הבית, ושם נעצרתי. קול הצעדים לא נשמע יותר. הפניתי ראשי לאחור – לא היה שם איש.
נכנסתי לחצר, סגרתי השער מאחורי, פסעתי בשביל אל דלת הכניסה. היא לא הייתה נעולה. בשקט רב נכנסתי. אמא שלי שרועה הייתה על המיטה שנמצאה בחדר הזה, ששימש פינת אוכל, היא לא שאלה דבר. אני לא סיפרתי.
זיכרון האין-פחד עלה בי בתרגיל שהתקיים במפגש הראשון של סדנת התיאטרון. המנחה אמר שחוסר פחד מעיד על חיבור מלא לאותנטיות שיש בנו. זו שנולדנו איתה. תמימים, חסרי פחד, לא מודעים לסכנות, בעיקר אלו שמקורן באנשים. האטימות, הכוחנות, המניפולציות. הרוע. אלה האורבים לנו, שנמעד וניפול.
בדרך ההיא, מהתחנה הביתה, נפגעה האותנטיות שלי. הפחד חלחל סוף סוף, תוקע תמרור אזהרה מפני הסכנות.
ולמרות זאת אני מתקשה לקבל את נוכחות הרוע, מסרבת לראותו, ובא העצב ומשלם את המחיר. ובכל זאת, אני שמחה שהאותנטיות שלי עדיין איתי, חלק ממני. אני נאחזת בטוב.
הרחוב מול הבתים שימש אותנו מגרש משחקים.
עם תום המשחק, בתוך שעות הערב, הייתה בת השכנים קוראת להוריה שיבואו לאסוף אותה הביתה - הפחד מפני החורשה הרתיע, בעיקר בשעות החשכה.
לא הצלחתי להבין את הפחד שלה. מבחינתי יכולתי אני לא רק להכנס הביתה בלי שום ליווי, אלא אף לצעוד לתוך החורשה החשוכה בלי חשש.
פעם אחת הגיעו לביקור כמה בנות-דוד שלי.
ירדה החשכה, ואני, ברוח קונדסית שובבה, חמקתי מהבית אל הגינה, ומשם בטיפוס קליל אל מרומי עץ הצאלון שצמרתו סככה על גג הבית. נעלמתי להן. בשלב כלשהו הבחינו בהיעלמותי והחלו לחפש אחרי.
מדי פעם ירדתי, גם כדי לאתגר את עצמי – להתקרב מבלי להיחשף, אך בעיקר כדי לחוות את תחושת התהייה שלהן, שהפכה בהדרגה עד כדי תחושת פחד. כשהן התקרבו למקום המסתור שלי, עזבתי במהירות ועברתי למקום אחר, וכך, פעם אחר פעם, עד שרחמי ניעורו והתגליתי להן.
לא היה בי פחד. לא הבנתי פחד מהו.
עד אותו לילה, ואני אז כבר חיילת, בדרך חזרה הביתה מהבסיס, תופסת אוטובוס אחרון מתחנת ההסעות במרכז אל עיר מגורי בצפון הרחוק. הייתה שעת לילה מאוחרת, קרובה לחצות, כשירדתי מהאוטובוס יחד עם אחרוני הנוסעים. כל אחד לדרכו. אני לבדי לכוון השכונה שלי.
עם תיק הצד הנישא על הכתף, ותיק הנסיעות האחוז ביד, פסעתי במהירות אל מחוץ לתחנה, חציתי את הכביש הראשי, מיד אחריו את השביל לרוכבי האופניים, וממנו בזריזות אל תוך החורשה האפלה, בה עברה דרך הקיצור לשכונת מגורי.
מתוך השקט שמעתי לפתע קול פסיעות מאחורי. הגברתי את צעדי. שמעתי כיצד קצבן הולך ומתגבר גם הוא. מבעד לעצים נראו אורות פנסי הרחוב הולכים וקרבים. אחזתי חזק בתיקים ורצתי. טיפסתי במהירות בגרם המדרגות שהוביל מן החורשה החוצה אל הרחוב המואר, ושם, במעלה המדרגות בקעה ממני צעקה אדירה: אמא! המשכתי לרוץ עד שהגעתי לשער הכניסה לחצר הבית, ושם נעצרתי. קול הצעדים לא נשמע יותר. הפניתי ראשי לאחור – לא היה שם איש.
נכנסתי לחצר, סגרתי השער מאחורי, פסעתי בשביל אל דלת הכניסה. היא לא הייתה נעולה. בשקט רב נכנסתי. אמא שלי שרועה הייתה על המיטה שנמצאה בחדר הזה, ששימש פינת אוכל, היא לא שאלה דבר. אני לא סיפרתי.
זיכרון האין-פחד עלה בי בתרגיל שהתקיים במפגש הראשון של סדנת התיאטרון. המנחה אמר שחוסר פחד מעיד על חיבור מלא לאותנטיות שיש בנו. זו שנולדנו איתה. תמימים, חסרי פחד, לא מודעים לסכנות, בעיקר אלו שמקורן באנשים. האטימות, הכוחנות, המניפולציות. הרוע. אלה האורבים לנו, שנמעד וניפול.
בדרך ההיא, מהתחנה הביתה, נפגעה האותנטיות שלי. הפחד חלחל סוף סוף, תוקע תמרור אזהרה מפני הסכנות.
ולמרות זאת אני מתקשה לקבל את נוכחות הרוע, מסרבת לראותו, ובא העצב ומשלם את המחיר. ובכל זאת, אני שמחה שהאותנטיות שלי עדיין איתי, חלק ממני. אני נאחזת בטוב.
קונכיה על החול
רֵיקָנִית,
עִם עַצְמָהּ לְעַצְמָהּ,
זִכָּרוֹן מְפֹאָר לְעָבָר שֶׁהָיָה.
אֲנִי נִמְשֶׁכֶת...
לקריאת הפוסט
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
ואז ניכווים. מאחלת שתפגשי רק בטוב,