הלעולם תאכל חרב?
"הלנצח תאכל חרב?" (שמואל,ב, ב, כ"ו)
האם ניתן לשלב את יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל עם זכרון "הנכבה"? שאלה זו העסיקה אותי השנה כאשר שוב הוזמנתי למפגש ערבים ויהודים, דווקא ביום העצמאות. נזכרתי במפגש כזה לפני 6 שנים.
נסעתי במוצאי יום הזכרון, כמה שעות לפני כניסת החג, למפגש ערבים ויהודים בכפר הערבי הסמוך לקיבוצי. בדרך לכפר, חשבתי שבעצם זהו מצב לא נורמלי שבכל כלי התקשורת שלנו, מדברים כל היום רק על האבל שלנו, היהודים, על החללים שלנו, בעוד שהאבל של הערבים על החללים שלהם נדחק לגמרי מהיום הזה. ניסיתי לדמיין במוחי כיצד היה יכול להיראות יום כזה שבו היינו ממזגים את האבל של שני העמים, ולא כל-כך הצלחתי. זה נראה לי חזון אחרית הימים.
עם מחשבות אלו הגעתי לשיבלי למפגש שאורגן ע"י סוזנה ואן-קימנדה מקיבוץ בית-קשת (זכתה לראיון ב"ידיעות הקיבוץ",16.04.10) ועוד רבים אחרים מתושבי האיזור שלנו, בו נמצאים כפרים ערביים רבים. השתתפו במפגש כ-60 איש, ונאמר לנו שמפגשים דומים נערכו במקביל ב-6 מקומות בארץ.
הייתה אוירה טובה וחמה. אבל כאשר הגענו לשיחות במעגלים של 6-10 אנשים, ערבים ויהודים, הרגשתי שיש פה אמנם במידה מסויימת דו-שיח אמיתי, אבל לפעמים הוא הופך לדו-שיח של חרשים.
ערבייה נוצרייה מכפר מעלול (שנחרב ב-1948, ליד מגדל העמק של היום) סיפרה שביום הזה היא חושבת על סבה, שסירב לעזוב את אדמתו ונורה ע"י חיילי צה"ל. היא חושבת על בני משפחתה שהתפזרו בארצות שונות. היא אמרה: "היום לנו ולכם יש יום זכרון, אבל מחר לכם יש יום העצמאות, ומה יש לנו? אולי אם תהיה לנו מדינה פלסטינית נוכל להתנחם".
הרגשתי את הכאב שלה, וחשבתי מה באמת אנחנו יכולים להציע להם? מה ינחם אותם? מה יפצה אותם? הרי את האדמה אנחנו לא יכולים להחזיר להם, כי זה יהיה סוף הציונות.
כשהגיע תורי בסבב, שאלתי אותה ואת הערבים במעגל, האם הם יכולים להבין את הכאב שלנו היהודים, שלי, שעשרות חיילים שהכרתי אישית נפלו במלחמות ישראל, ואני חושב עליהם ביום הזה? לאכזבתי לא הרגשתי שהם ממש מבינים את כאבנו, ויכולים להזדהות איתו.
חזרנו למעגל הגדול שכלל כ-30 משתתפים. שוב הרגשתי שברמה האישית יש סימפטיה בינינו, אבל כשאנו מדברים על הבעיות שרובצות בינינו לבינם, אנחנו עדיין רחוקים מכיוון, או פתרון משותפים. אחת המשתתפות מהישוב אבטליון שבגליל סיפרה שלפני שנה הניחו השכנים הערבים מטען גדול בפתח הישוב. לפני חודש זרקו בקבוק תבערה על רכב שנכנס ליישוב. היא ממש אובדת עצות... ולכן באה למפגש הזה. מצד שני, ערבי ממארגני המפגש סיפר שיש לו קרקע ועליה בית והוא לא יכול להתקרב אליה כי היא הוכרזה כשטח צבאי סגור.
ישראלית אחרת, בוגרת הודו הציעה לערבים להתנתק מכל זיקה אל הקרקע, אל נכסים חומריים, אל העבר ולהתרכז באני הפנימי. משם תבוא הגאולה...דבריה נראו לי "ניו אייג'ים" ונאיביים.
לכאורה אני מבקר גישות כאלו כנאיביות, אבל היא ביטאה את הרצון שלנו, אנשי השמאל, לנחם את הערבים, למצוא איזה פתרון שיירצה אותם. אני חושב שאין ניחומים. אנחנו נצטרך להכיר בכאב שלהם, לתת להם שיוויון זכויות ככל האפשר, ללמוד את שפתם ותרבותם, והערבים החיים אתנו יצטרכו להשלים עם מה שקרה במלחמה העקובה מדם, שהם פתחו בה, והובילה להקמת המדינה. הם יצטרכו להבין שגם היהודים שילמו ומשלמים מחיר כבד על רצונם להקים מדינה... אבא שלי אמר בדרכו השוביניסטית במקצת: "גבר צריך לדעת להשלים עם המציאות". אני מקווה שהערבים יגיעו להבנה שיש להשלים עם המציאות, כי את הנעשה אי-אפשר להשיב, ואנחנו לא נדחיק את כאבם ואת הנכבה (אסון בערבית) שלהם.
כמעט שהחלטתי לנסוע גם השנה למפגש, אבל העובדה שמארגניו החליטו לעשות אותו דווקא ביום העצמאות קוממה אותי, ונשארתי בביתי.
האם ניתן לשלב את יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל עם זכרון "הנכבה"? שאלה זו העסיקה אותי השנה כאשר שוב הוזמנתי למפגש ערבים ויהודים, דווקא ביום העצמאות. נזכרתי במפגש כזה לפני 6 שנים.
נסעתי במוצאי יום הזכרון, כמה שעות לפני כניסת החג, למפגש ערבים ויהודים בכפר הערבי הסמוך לקיבוצי. בדרך לכפר, חשבתי שבעצם זהו מצב לא נורמלי שבכל כלי התקשורת שלנו, מדברים כל היום רק על האבל שלנו, היהודים, על החללים שלנו, בעוד שהאבל של הערבים על החללים שלהם נדחק לגמרי מהיום הזה. ניסיתי לדמיין במוחי כיצד היה יכול להיראות יום כזה שבו היינו ממזגים את האבל של שני העמים, ולא כל-כך הצלחתי. זה נראה לי חזון אחרית הימים.
עם מחשבות אלו הגעתי לשיבלי למפגש שאורגן ע"י סוזנה ואן-קימנדה מקיבוץ בית-קשת (זכתה לראיון ב"ידיעות הקיבוץ",16.04.10) ועוד רבים אחרים מתושבי האיזור שלנו, בו נמצאים כפרים ערביים רבים. השתתפו במפגש כ-60 איש, ונאמר לנו שמפגשים דומים נערכו במקביל ב-6 מקומות בארץ.
הייתה אוירה טובה וחמה. אבל כאשר הגענו לשיחות במעגלים של 6-10 אנשים, ערבים ויהודים, הרגשתי שיש פה אמנם במידה מסויימת דו-שיח אמיתי, אבל לפעמים הוא הופך לדו-שיח של חרשים.
ערבייה נוצרייה מכפר מעלול (שנחרב ב-1948, ליד מגדל העמק של היום) סיפרה שביום הזה היא חושבת על סבה, שסירב לעזוב את אדמתו ונורה ע"י חיילי צה"ל. היא חושבת על בני משפחתה שהתפזרו בארצות שונות. היא אמרה: "היום לנו ולכם יש יום זכרון, אבל מחר לכם יש יום העצמאות, ומה יש לנו? אולי אם תהיה לנו מדינה פלסטינית נוכל להתנחם".
הרגשתי את הכאב שלה, וחשבתי מה באמת אנחנו יכולים להציע להם? מה ינחם אותם? מה יפצה אותם? הרי את האדמה אנחנו לא יכולים להחזיר להם, כי זה יהיה סוף הציונות.
כשהגיע תורי בסבב, שאלתי אותה ואת הערבים במעגל, האם הם יכולים להבין את הכאב שלנו היהודים, שלי, שעשרות חיילים שהכרתי אישית נפלו במלחמות ישראל, ואני חושב עליהם ביום הזה? לאכזבתי לא הרגשתי שהם ממש מבינים את כאבנו, ויכולים להזדהות איתו.
חזרנו למעגל הגדול שכלל כ-30 משתתפים. שוב הרגשתי שברמה האישית יש סימפטיה בינינו, אבל כשאנו מדברים על הבעיות שרובצות בינינו לבינם, אנחנו עדיין רחוקים מכיוון, או פתרון משותפים. אחת המשתתפות מהישוב אבטליון שבגליל סיפרה שלפני שנה הניחו השכנים הערבים מטען גדול בפתח הישוב. לפני חודש זרקו בקבוק תבערה על רכב שנכנס ליישוב. היא ממש אובדת עצות... ולכן באה למפגש הזה. מצד שני, ערבי ממארגני המפגש סיפר שיש לו קרקע ועליה בית והוא לא יכול להתקרב אליה כי היא הוכרזה כשטח צבאי סגור.
ישראלית אחרת, בוגרת הודו הציעה לערבים להתנתק מכל זיקה אל הקרקע, אל נכסים חומריים, אל העבר ולהתרכז באני הפנימי. משם תבוא הגאולה...דבריה נראו לי "ניו אייג'ים" ונאיביים.
לכאורה אני מבקר גישות כאלו כנאיביות, אבל היא ביטאה את הרצון שלנו, אנשי השמאל, לנחם את הערבים, למצוא איזה פתרון שיירצה אותם. אני חושב שאין ניחומים. אנחנו נצטרך להכיר בכאב שלהם, לתת להם שיוויון זכויות ככל האפשר, ללמוד את שפתם ותרבותם, והערבים החיים אתנו יצטרכו להשלים עם מה שקרה במלחמה העקובה מדם, שהם פתחו בה, והובילה להקמת המדינה. הם יצטרכו להבין שגם היהודים שילמו ומשלמים מחיר כבד על רצונם להקים מדינה... אבא שלי אמר בדרכו השוביניסטית במקצת: "גבר צריך לדעת להשלים עם המציאות". אני מקווה שהערבים יגיעו להבנה שיש להשלים עם המציאות, כי את הנעשה אי-אפשר להשיב, ואנחנו לא נדחיק את כאבם ואת הנכבה (אסון בערבית) שלהם.
כמעט שהחלטתי לנסוע גם השנה למפגש, אבל העובדה שמארגניו החליטו לעשות אותו דווקא ביום העצמאות קוממה אותי, ונשארתי בביתי.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
לפני שנים רבות היתה לי מסעדה שבה העסקתי פועלים ערבים שנים רבות והיו לי כאחים וכל השנים ההם האמנתי בדו קיום משותף ובערכי מפלגת העבודה, התארחתי בביתם והם בביתי הרגשתי את מצוקתם כערבים. כל זאת השתנה ביום אחד בשיחה בביתם שבגליל שבה עלה נושא השיבה של "המגורשים" לאדמותהם הגזולות לדיברהם. ופה הרגשתי ממש בשנאה שמבעבעת מתחת לפני השטח לנו כיהודים ולי כחייל במילואים...אז הבנתי שבכל השיחות שלנו הם משמעים לי את שאני מקווה לשמוע על נאמנות למדינה וכיוצא בזה. דעתי מאז השתנתה ובתהליך הדרגתי עזבתי את המפלגה הדוגלת בשוויון.
יום עצמאות שמח
פרחח הכפר, רץ להודיע לשבב "יאלה" מזעיק את כולם. "יאלא השבב, שיירת אל יהוד מתקרבת, למטה... בואו... "
"וואלה יום חג היום, לפני שבוע חסלנו שיירת אל יהוד שעברה פה. ירינו והרגנו את כל היהודים הקופים, גם היום נשתעשע ונטבח את כל היהודים החזירים".
פלחים, רועים וכל אוחז אקדח, רובה וחרב, דוהרים בצרחות צהלה, 'אטבח אל יהוד', רצים עולים לגבעה, לתפוס מקום טוב ממנו לצלוף ולקלוע, להרוג את כל היהודים, כמו במטווח ברווזים, "ילאה שבב, יאלה... נטבח את כולם בבב אל וואד, כמו קודם"...
כן, כן, עוד יום של "חג" חגגו הרוצחים בבב אל וואד...
כאן מישהו מזכיר המילה "הנכבא"...
השם ינקום דמם.