גרסיה מרקס

בשנת 1929 לקחו את גביטו סבו וסבתו,התקופה המעצבת היתה בבית סבו, מגיל שנתיים עד שבע שנים, אז חזרו הוריו.
ארקטקה היתה עיירת פיתוח, עתירת ריגושים, פעם בשני נערך שם קרנבל, בכיכר היתה מנגנת תזמורת, והיו הבה מזנונים מאולתרים. היה שם כבוד מוגבל לאלוהים ולחוק.

הוא היה מאד קשור לסבו, אשר חילץ אותו אט אט מעולם נשי של אמונות טפלות, הוא היה מחובר אל סיפוריו,  הוא היחיד בבית שלא פחדתי ממנו. הוא ירש את זכרונותיו של הסב, ואת פילוסופיית החיים שלו.הוא היה אביו, איש צנום כהה, ומרבה לדבר.בעשרות השנים הבאות ינחיל לו רק אכזבות.

בשנת 1935 העולם הישן הסתיים, סבו בן יותר מ-70, נפל מסולם, מאותו יום לא חזר לעצמו. כאשר מת אמר גביטו בכיתי ובכיתי. הוא היה המקור לחוכמה ולבטחון.
מרקס למד בבית הספר למשפטים אך לא סיים.
הוא נתקל במקרה בספאטה אוליביה, הרופא השחור שהכיר בבוגוטה, שהיה נדבן ידוע, ולימים אחד מהעתונאים והסופרים החשובים, הוא לקח אותו אל מערכת העתון "אוניברסל" והציג אותו בפני העורך הראשי,  הוא התקבל בתור בעל טור, פרסם 43 כתבות, מקוריותו של הכתב התבלטה ךמן ההתחלה.

השכר היה כל כך נמוך, בסוף יוני גורש מבית הארחה, וחזר לישון על ספסלים בפארק. חבריו ומכריו ראו בו תמהוני, ולא פעם חשבו שהוא הומוסקסואל, הוא בלט בבגדים אקזוטיים,
 סנדלים של איכר, מכנסיים שחורים וחולצה צהובה, כולם סביבו לבשו חאקי.הוא היה עני תלוי במחייתו במענקים ובנדיבותם של אחרים. 
בשנת 1950 אמר שהוא הסופר הגדול ביותר בעולם, והוא עתיד להכריע בין פוקנר לבין המינגווי.

סופת שלכת הוא הספר האוטוביוגרפי במובן עובדתי, התמזגות השכל עם הרגש, העבר עם ההווה. בשנת 1977 אמר יש לי חמלה על הבחור שכתב אותו, נער בן 22-23 חשב שלא יכתוב שום דבר יותר בחייו, ולכן ניסה להכניס הכל פנימה.
הוא היה דלוק על מרסדס, כ-10 שנים עברו עליו בשוטטות סביב ביתה, הוא היה ביישן, היא היתה אירונית ויהירה.
אין סופרים רבים באמריקה הלטינית שבאו במגע הדוק עם תרבות עממית אמיתית.
הוא היה צריך לפגוש את מרסדס, מה יגיד לה? פחד שהיא לא תיעתר לו.

הוא נסע לראשונה לאירופה שעשתה עליו רושם רב, הוא היה בוונציה, והשתתף בפסטיבל הקולנוע השנתי ה-16. הוא הבחין במאםיינים המיוחדים של האיטלקים, ובתהום הפעורה בין עשירים לבין עניים אשר תמיד מפסידים. עתה הוא התעניין בכתיבת תסריטים, ונרשם לקורס בימוי, מרסדס היתה הארוסה שכמעט לא הכיר, מתבונן בה מתצלום ממוסגר.
חובותיו של מרקס תפחו, והאמירו לסכום מבהיל, כאילו נגזר עליו לרעוב ללחם, כדי להצדיק את דבקותו בשליוחותו.
כאשר חזר מבודפשט לפריז, אחרי נסיעה של 51 שעות ברכבת, לא היה בכיסו כלום חוץ מאסימון אחד.

ב-23 בדצמבר 1957 נחת בקראקאס וונצואלה, בת מליון וחצי תושבים, בה שלטה רודנות צבאית אכזרית. זה עתה מלאו לו 31 למרסדס 25, השניים נישאו, ב-21 במרץ שנת 1958 בכנסיית פרפטואו סוקורו, נסעו הם לקרטחנה לירח דבש.
ב-1 בינואר 1959 נכנס קסרו להוואנה, כך נרשם עידן חדש בתולדות אמריקה הלטינית. בין השניים שררה ידידות. בשנת 1961 טסה המשפחה לניו יורק. שוב רואים את כשרונות של גרסיה להיות במקום הנכון בזמן הנכון, ב-20 בינואר הושבע קנדי הנשיא הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית.
מעולם לא הכרתי מקום טוב יותר להירצח, כך אמר, חמישה חודשים שהה שם, הוא הגדיר את התקופה  כתקופה המתוחה ביותר בחייו.
בשנת 1961 הם עברו למקסיקו סיטי, הגענו ובכיסנו 20 הדולרים האחרונים. למחרת בבוקר העיר אותו גרסיה פונסה, הממזר הזה המינגווי פוצץ לעצמו את הראש ברובה צייד.מותו נגע לליבו של גרסיה.

שוב אנו רואים את האיפוק שאין כדוגמתו, של סופר זמן רב לפני שהתפרסם, ידע הוא תמיד לחכות. הוא נטמע לחלוטין בחוגי התרבות של מקסיקו, המשיך קצת בקולנוע, זה שסתום בטחון לשחרור כל השדים שלי. אט אט החל הקולנוע לאבד את קסמו, הוא הרוויח היטב, אך מה הטעם שאל?

בבקרים הסיע את שני בניו לגן, היה מתיישב ב-8.30 כלוא בחדר קטן וכותב, היינו חייבים 8 חדשים שכירות, מרסדס אמר נשלם לך בעוד חמישה חודשים את כל הסכום וכך היה.
כאשר כתב את מאה שנים של בדידות, היה כאדם שרוח תזזית של כוחות היצירה פיעמו בו.כתיבת ספרים הוא מקצוע אובדני אמר.הוא לא חדל להקסים את הציבור, ולעצבן את המבקרים.

בראשית אוגוסט כאשר סיים את הספר, הלך עם מרסדס לסניף הדואר, כדי לשלוח את כתב היד לבואנוס איירס, הפקיד אמר 82 פסו, היה להם רק 50 פסו, והם שלחו חצי מהדפים.

הם יצאו לארגנטינה, הוא היה מבוהל כג'וק, מחפש מיטה גדולה כדיח להסתתר בה, על העיר שרתה אווירה של קרנבל, מארחיו הזמינו אותם למסעדה, לבוש מעים פסיכודלי צבעוני ומשובץ, מכנסיים איטלקיים הדוקים, נועל מגפיים מתוצרת קובה, כל התנהגותו היתה תערובת של יומרנות ושוויון נפש. אשתו היתה רוח רפאים נפלאה, שנראטתה כמו המלכה נפרטיטי בנוסח אינדיאני אמריקני.

בערב הם הלכו לאירוע שנערך בתיאטרון, הם היו נבוכים מריבוי הפרוות והנוצות, האולם היה חשוך, אחריהם עקב זרקור, הם עמדו להתיישב, ומישהו קרא ברבו, כל הקהל באולם קם והריע, אמר הוא ראיתי את התהילה יורדת מן השמים. הוא עדיין לא ידע עד כמה יהא מפורסם.
מארקס עמד בכל מקום במרכז תשומת הלב, והיה לסמל התנועה הספרותית בהתהוותה.
הם טסו לספרד, כולם שיבחו והיללו את סיפרו, הוא בא לברצלונה לעבוד, הם שכרו דירה קטנה, החליטו לשלוח את שני בניהם לבית ספר בריטי בברצלונה.
באפריל שנת 1968, יצאה המשפחה מספרד וטיילה בפריס ובאיטליה, במאי 1968 היתה מהפכת הסטודנטים , עוד מאורע מכונן, בעת היותם בפריס, פלש הצבא הסובייטי לצ'כוסלובקיה, "האביב של פראג.".

בינואר 1970 זכה מאה שנים של בדידות בפרס הספר הזר הטוב ביותר לשנת 1969,בא.הברית שום רומן לא זכה לשבחים נלהבים שכאלה, זה זמן רב.
לונדון טיימס הקדיש עמוד שלם לפרק הראשון של הספר, בדצמבר ניו יורק טיימס הכתיר אותו לאחד הספרים הטובים ביותר של השנה.
אוניברסיטת קולומביה הזמינה אותו לקבל תואר דוקטור של כבוד.

כעת במקסיקו גרסיה היה אדם שונה, עד סוף ימיו, היה בן חורג אהוב, ומקסיקני עטור תהילה, בני מקסיקו לא ישכחו לעולם, שאת הספר מאה שנים של בדידות כתב במקסיקו.
הספר שכתב "הסתו של פטריארך" זה וידוי אישי אוטוביוגרפי לחלוטין, המסקנה שהקורא מגיע זה שהחיים לא מפוענחים הם פשוט חידתיים.
בקשר לאהבה אמר, גברים רוצים רעיה שתהיה אהבתם לאורך זמן, כאשר הם מוצאים אותה, מתברר להם שכל אותו זמן בעצם חיפשו אם.
הידידות בינו לבין קסטרו המשיכה, קסטרו כתב לו שנינו אנשי כפר, שנינו אנשי חופים, ושנינו אנשי צדק חברתי.
המשפחה נסעה וטיילה ברחבי העולם, ביקרה   ביפן, בוויטנאם, בהונג קונג, בהודו, ובמוסקבה.

ב-20 שנים הוא פירסם שני רומנים, את "מאה שנים של בדידות" ואת "בסתיו של פטריארך" 
ספריו "אהבה בימי כולרה" נעשה לאחד הסופרים המפורסמים בעולם., ספריו השפיעו השפעה עצומה, היקנו לו יוקרה אינטלקטואלית, וחיים מאד נוחים.

פיתולי הגורל, מעתונאי צעיר אביון דל ורעב, עד לפשיטת יד, ללא קורת גג, ישן בספסלים בפארק, הפך לסופר המוכר והעשיר ביותר בעולם., שיש לו בתים בערי בירה רבים.

הוא כונה בצדק סרוונטס של אמריקה הלטינית.