היומן שלי 3

יומני היקר,
זמן רב עבר מאז כתבתי אליך לאחרונה...
קשיים רבים נערמים עליי, כמו קש בשק, נראה שיש עוד כוח לכמה נוספים.
כעת כדי להזכר בכל קורות השנים האחרונות עלי לקרוא את שכתבתי...
הקטע הראשון ביננו שפרסמתי נכתב לפני שנה וחצי! היית מאמין?
כאשר אני קוראת אותו, אני מוצפת באותה תקווה שהייתה בי אז.
עברתי ידיים מטפלות וקשיים חדשים ישנים.
עודני משפילה ראש על רגעי העבר, אך הם כמוחקים עצמם מזכרוני לאט, שמא קיבלתי נקודת מבט חדשה- צדדית יותר- על חיי?
הספקתי להכיר את חברתי הטובה ביותר מאז ומעולם, דבר זה לא הייתי מאמינה שאוכל להשיג. אך עדיין קשה הדרך לשלמות הנפש, שלמות הנפש כשלעצמה ושלמות הנפש עם הגוף. אף פעם לא הייתי מסוגלת להגיד על עצמי מחמאה כזו או אחרת בקשר למראי הפיזי, זאת משום שאין מקום למחמאה, איני אדם יפה, נקודה.
מוזר לי שמנסים לחנך אותי בעניין זה. להסביר לי בכוח.
הסברים כאלה אף פעם לא עובדים.
אני אישית לא אבין את נקודת המבט של החינוך המודרני.
חינוך הדוגל בשוויון. שוויון רדיקלי.
אצלינו אין דבר כזה שוויון, נולדנו שונים, בעלי תחומי עניין שונים, מין, מגדר ודת שונים... אם כך- מדוע עלינו לדגול בשוויון רדיקלי כזה?
ואני אומרת זאת כבת נוער שיחסית נוטה לכיוון הפמיניזם, צמחונית.
כן, תעקמו פרצוף, לא אכפת לי- בדרכים אלו אני מאמינה, אני מאמינה וזאת דרכי כאדם ההולך בשביל הפתלתל של חייו- ולא, אני לא בדיוק כמוכם. אני זאת אני ואתה זה אתה.
ואנו מרכיבים ביחודיותינו, כולנו- עולם שלם ומורכב כתצרף.
אז למה שוויון רדיקלי כזה כמו שמחנכים?


מצחיקה אותי הגישה הזו, יומני, אפילו אתה יודע שבין השורות יש קווים כחולים, יש חזקים ויש חלשים- אם כן, מדוע לא כולם חזקים? אפילו אתה, יומני, רואה בעצמיות ערך.
אח, יומני, עולם מוזר יש לנו- נכון?
תמיד תהיתי מאותו מקום עמוק ושחור של דיכאון, למה לא מתייחסים אלי כמו אל כל חולה אחר... למה דיכאון משווים רק למחלות ממאירות, הדובקות ולא עוזבות לרגע?
הרי אני הייתי שם, ועודני נשאבת לפעמים, אינני יודעת מה היה מצבי אז, אני יודעת שהייתי "על כדורים", דבר זה גרם לי להרבה מרירות כשלעצמו, המודעות לכך שאני חולת נפש. ולמה לא מתייחסים לתרופות אלה כמו לכדורים נגד חום וכאבי ראש?
גם דיכאון זה כאב ראש אחד גדול, אתה יודע?
אבל הפסקתי את הטיפול התרופתי בגאווה כבר מזמן, והנה אני הולכת בגב זקוף.
באמת?
אתם והשוויון הרדיקלי המעוות שלכם, אם כבר שוויון- אז למה האוכלוסיה שצריכה אותו יותר מכל- שצריכה את האהבה והתמיכה שלכם, למה היא אינה שווה?
האם לא חוויתם בחייכם כאב כדי לשער את כאבם של אותם אנשים יקרים? האם לא נותרה בכם טיפת אנושיות?
הם זקוקים לכם כמו תרופה! המילה הטובה שלכם? החיוך? זה הציל אותם היום! והציניות, הביקורת חסרת התועלת? שערו בנפשכם כאילו כל אמירה כזו הורגת, רוצחת אדם- וראו איך תזהרו בלשונכם...
אוי, יומני, למה אני נתקלת עוד בכל כך הרבה מקרים של חוסר הבנה... הבנה שהייתה פותרת הכל! כן, זה כל כך פשוט!
כל כך פשוט?
להתנער מהאגו שלי לרגע ולחשוב על מציאות שחורה, אפורה, אחרת...
שונה?!
למה לי? טוב לי איפה שאני נמצא... בעליונות שלי, נזרוק עוד בדיחה כזאת שתראה ש"אני הבוס".
שוויון... אנחנו יצורים כל כך מצחיקים.
זאת אנוכיות עטופה במילים מתייפיפות.
ואני רואה את האנשים מהצד, אלה שסובלים בשקט, רק אני שומעת את הצרחות?
אני שומעת כי הייתי במצבים כאלה, פיתחתי שמיעה כזו...
אתם מגדילים פערים, מקטינים אותם- מאדירים אתכם...
זה שוויון, זה?
ואתם יודעים מה, גם אני לא מושלמת, גם אני עושה טעויות.
כי אני בן אדם עם דרך חיים משלו,
כי אני שונה
זהו, יומני... נתראה כשתקפוץ אליי השראה שוב...