האם יש ביהדות הכשר לרצח פוליטי
האם יש ביהדות הכשר לרצח מנהיג פוליטי?
(לכבוד "צום גדליהו)
בפוסט קודם הפלגתי לימי התנ"ך הרחוקים. בספר שמואל אנו קוראים כי דוד נרדף ע"י שאול המלך ימים רבים. בידי דוד נופלת הזדמנות להרוג את שאול שנכנס למערה בה הסתתרו דוד ואנשיו. אנשיו של דוד לוחצים עליו לחסל את שאול ודוד אומר להם : "חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה', לשלוח את ידי בו, כי משיח ה' הוא" (שמ"א, כ"ד, ז). דוד לא רוצה לפגוע במנהיג הנבחר (במקרה זה ע"י ה'), וקובע בכך נורמה.
אם נקפוץ לסוף ספר מלכים, נתקל ברצח פוליטי ממשי, הלא הוא הרצח של גדליהו בן אחיקם, המושל היהודי האחרון של יהודה, לפני גלות בבל. המספר המקראי מדגיש כי לרצח זה היו תוצאות הרות אסון, ובכך הקיץ הקץ על האוטונומיה היהודית. כידוע היהודים צמים עד היום ביום הרצח (העשירי לתשרי).
עד כאן יש לנו מסר חד-משמעי נגד רציחות פוליטיות. אבל בספר "במדבר" אחד מספרי התורה שיהודים קוראים כל שנה ישנו עידוד לקנאות ולרצח של מנהיג על רקע פוליטי-דתי.
הסיפור נמצא בסוף פרשת "בלק", ותחילת פרשת פנחס. בני ישראל שוכבים עם בנות מואב (או מדין) כאשר הם חונים ליד המואביים. מעורבת בזה גם עבודת אלילים. משה לא יודע מה לעשות כנגד התופעה הזו. אלהים שולח מגפה בבני ישראל. ואז ראש שבט שמעון הולך ושוכב עם נסיכה מדיינית באוהל לפני כל הציבור. פנחס נכדו של אהרון משפד את השניים בחניתו, והמגיפה נפסקת. אלוהים משבח את מעשהו של פנחס, אשר "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר, כ"ה, י"א). יתר-על-כן, אלוהים מעניק לו ולצאצאיו את משרת הכוהן הגדול.
לכאורה, סיפור אחד מסיפורי התורה. למעשה דמותו של פנחס, דמות הקנאי, הפכה לדמות להזדהות. חז"ל ראו באליהו הנביא השוחט מאות מנביאי הבעל, את גלגולו של פנחס.
גם התנאים התירו הריגה ללא משפט ע"י קנאים: "הגונב את הקסווה (מכלי בית המקדש) והמקלל בקוסם, והבועל ארמית, קנאין פוגעים בו. כהן ששימש בטומאה, אין אחיו הכהנים מביאים אותו לית –דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין", (משנה, מסכת סנהדרין). על הלכה זו חתומים גדולי הדור, כגון ר' עקיבא, והיא מובאת בדיון על מעשהו של פנחס.
פנחס היה לדעתי דמות להזדהות, אצל יגאל עמיר וגולדשטיין אשר פעלו כמוהו: על דעת עצמם, ללא התייעצות עם מנהיגי הדור, ללא התחשבות בחוק, בקנאות לרעיון וברצחנות.
פנחס הוא לפעמים גם דמות להזדהות אצל מנהיגי היהדות בימינו, ואפילו לא הקיצונים שבהם. אני רוצה להביא תמצית ממאמר שמצאתי באינטרנט, שחובר ב-1996 (לא מצאתי מי המחבר): הרב בקשי דורון נאם במוצאי שבת אחת על פרשת פנחס. הרב טען שם שזמרי (אותו ראש שבט שמעון שנהרג בידי פנחס) היה "הרפרמי הראשון". לדעת מחבר המאמר, יש בדברים אלו משום התרת דמם של הריפורמים. ומוסיף המחבר ואומר כי הוא נזכר בדברי הרב הראשי הקודם, שפירא, לפני רצח רבין, אשר השווה את ממשלת רבין לנביאי הבעל מתקופת אליהו. מסכם המחבר ואומר: נגיד שיגאל עמיר היה בין שומעי הרצאה כזו, האם דברים כאלו לא היו משפיעים עליו?
אנו רואים כיצד הדימויים האלו של קנאים אלימים ביהדות, מחלחלים בתוך התודעה של חוגים דתים רחבים במדינתנו, ולא ברור לי מה ניתן לעשות כנגד זה.
(לכבוד "צום גדליהו)
בפוסט קודם הפלגתי לימי התנ"ך הרחוקים. בספר שמואל אנו קוראים כי דוד נרדף ע"י שאול המלך ימים רבים. בידי דוד נופלת הזדמנות להרוג את שאול שנכנס למערה בה הסתתרו דוד ואנשיו. אנשיו של דוד לוחצים עליו לחסל את שאול ודוד אומר להם : "חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה', לשלוח את ידי בו, כי משיח ה' הוא" (שמ"א, כ"ד, ז). דוד לא רוצה לפגוע במנהיג הנבחר (במקרה זה ע"י ה'), וקובע בכך נורמה.
אם נקפוץ לסוף ספר מלכים, נתקל ברצח פוליטי ממשי, הלא הוא הרצח של גדליהו בן אחיקם, המושל היהודי האחרון של יהודה, לפני גלות בבל. המספר המקראי מדגיש כי לרצח זה היו תוצאות הרות אסון, ובכך הקיץ הקץ על האוטונומיה היהודית. כידוע היהודים צמים עד היום ביום הרצח (העשירי לתשרי).
עד כאן יש לנו מסר חד-משמעי נגד רציחות פוליטיות. אבל בספר "במדבר" אחד מספרי התורה שיהודים קוראים כל שנה ישנו עידוד לקנאות ולרצח של מנהיג על רקע פוליטי-דתי.
הסיפור נמצא בסוף פרשת "בלק", ותחילת פרשת פנחס. בני ישראל שוכבים עם בנות מואב (או מדין) כאשר הם חונים ליד המואביים. מעורבת בזה גם עבודת אלילים. משה לא יודע מה לעשות כנגד התופעה הזו. אלהים שולח מגפה בבני ישראל. ואז ראש שבט שמעון הולך ושוכב עם נסיכה מדיינית באוהל לפני כל הציבור. פנחס נכדו של אהרון משפד את השניים בחניתו, והמגיפה נפסקת. אלוהים משבח את מעשהו של פנחס, אשר "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר, כ"ה, י"א). יתר-על-כן, אלוהים מעניק לו ולצאצאיו את משרת הכוהן הגדול.
לכאורה, סיפור אחד מסיפורי התורה. למעשה דמותו של פנחס, דמות הקנאי, הפכה לדמות להזדהות. חז"ל ראו באליהו הנביא השוחט מאות מנביאי הבעל, את גלגולו של פנחס.
גם התנאים התירו הריגה ללא משפט ע"י קנאים: "הגונב את הקסווה (מכלי בית המקדש) והמקלל בקוסם, והבועל ארמית, קנאין פוגעים בו. כהן ששימש בטומאה, אין אחיו הכהנים מביאים אותו לית –דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין", (משנה, מסכת סנהדרין). על הלכה זו חתומים גדולי הדור, כגון ר' עקיבא, והיא מובאת בדיון על מעשהו של פנחס.
פנחס היה לדעתי דמות להזדהות, אצל יגאל עמיר וגולדשטיין אשר פעלו כמוהו: על דעת עצמם, ללא התייעצות עם מנהיגי הדור, ללא התחשבות בחוק, בקנאות לרעיון וברצחנות.
פנחס הוא לפעמים גם דמות להזדהות אצל מנהיגי היהדות בימינו, ואפילו לא הקיצונים שבהם. אני רוצה להביא תמצית ממאמר שמצאתי באינטרנט, שחובר ב-1996 (לא מצאתי מי המחבר): הרב בקשי דורון נאם במוצאי שבת אחת על פרשת פנחס. הרב טען שם שזמרי (אותו ראש שבט שמעון שנהרג בידי פנחס) היה "הרפרמי הראשון". לדעת מחבר המאמר, יש בדברים אלו משום התרת דמם של הריפורמים. ומוסיף המחבר ואומר כי הוא נזכר בדברי הרב הראשי הקודם, שפירא, לפני רצח רבין, אשר השווה את ממשלת רבין לנביאי הבעל מתקופת אליהו. מסכם המחבר ואומר: נגיד שיגאל עמיר היה בין שומעי הרצאה כזו, האם דברים כאלו לא היו משפיעים עליו?
אנו רואים כיצד הדימויים האלו של קנאים אלימים ביהדות, מחלחלים בתוך התודעה של חוגים דתים רחבים במדינתנו, ולא ברור לי מה ניתן לעשות כנגד זה.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
קביעת הצום לזכר רצח גדליה, מעידה על ההתייחסות לעניין הזה. וזו הדרך למגר את התופעה - דרך והזכרון ההסטורי
ובעיקר - החינוך