עת לבכות
עת לבכות. 1.11.17
חברות וחברים, שיר שכתבתי לפני שנה, בעטייה של שיחת טלפון. מתאים להעלותו שנית, לזיכרה של רעייתו של חברנו צביקה..
פנקס טלפונים ישן.
מחפש טכנאי מזגנים,
מספרים בפנקס רצים, רצים,
לא מוצא...
או, מספר מוכר... "אלי - אשדוד".
"אלי? קרוב משפחה, בן דודתי"?
דמותו קופצת מול עיניי, גבר חסון,
איש מקצוע. קצין מכונות בצי הסוחר.
ילדותו בעוני, נאבק ועלה מן הבור.
אלי, איש אשכולות...
שנים שנותק הקשר החם בינינו.
מתעורר געגוע - מחייג...
הטלפון מלצל. צלצול. עוד צלצול, רביעי, חמישי...
מעבר לקו, אשה: "כן, מי זה?"
'שלום, אני משה, קרוב של אלי'.
"אהה, אני טניה, אשתו. רגע אקרא לו".
"אלי, אלי, אלי... תרים את הטלפון".
אתנחתא... אחר שפופרת מורמת...
"הלווווווו', קול נכאים לוחש, "מי זה"?
'אלי, זה אני, משה בן דודה שלך
מה שלומך, אלי?"
"הוווווו... אני חולה"
'מה קרה אלי יקירי?'
שתיקה... אחר, "אני בן שמונים, זקן"...
'הו, אלי יקירי, זקנה זאת לא מחלה',
נושך שפתיי, 'למה אמרתי'?
'לא הייתי צריך להגיד'...
"מה שלום אחיך, ז'אק... דוד"?
'אלי יקירי, אחיי, ז'אק ודוד נפטרו מזמן'.
מעבר לקו, בכי חרישי...
"אני אוהב אותך משה, שלום, שלום"...
'שלום אלי, יקירי, שלום...'
וגם עת לזכור. ושירך זה הוא למעשה גל עד וגם געגוע
הכל מתוך פנקס אחד וידך הכותבת
המשך כתיבה פורה נדב והמשך יום טוב
"פנקס טלפונים ישן.
"הכל מתוך פנקס אחד וידך הכותבת".
נכון, גילה. די בחיוג מספר טלפון, אחד, כדי ליפול ברוחנו.
תודה גילה יקרה, התייחסותך לזיכרון כואב.
פינקס טלפונים וידיעה מעציבה
בן דוד שלא ביקרת לבטח שנים
כי העולם נעשה גדול ורחב
או אולי ....הזיקנה?
אחי נפטר לפני חודש בפלורידה אחרי מחלה . בגיל 77
לא הייתה לי ויזה וגם לא ביטוח שאצלי זה לא מהיום למחר.
10000 ק"מ הפרידו בינינו וטלפון שנדם ופינקס ששורה ממנו נותרה עם מספר חסר משמעות
לפעמים הזמן עומד לנו לרועץ. הוא משבש לאדם את החיים.
שאלות מתעוררות, מדוע נותקתי תשע שנים מחבר קרוב ויקר?
אפשר לדמות את הזמן למכונית שלא עוצרת באף תחנה, ובסוף המירוץ
נהג מבין, שפסח על התחנה, אליה היה אמור לעצור.
תודה יעקב. תגובתך לשיר - עת לבכות -
סוף שבוע שקט ושלוו.