שתי גישות שונות לחיים של נשים שהן לבד
רוב חיי הצעירים הייתי לבד.היתה לי משפחה,אבי התעניין במה שקורה לי בבית הספר,אך לא יכול היה יותר מזה,כי עבד בשלושה סניפים של קו"ח.בשבת הייתי נודדת לי מהמושבה למושבות הסמוכות ונהנת מהצמחים,הבתים וכל מראה שהזין את דימיוני.וכששבתי, הביתה,הירבתי לכתב.
בצבא,בקרבי ,כמעט לא היו בנות,רק כשנישאתי,ואני בת 18 וחצי,למדתי את ה"ביחד"הרבה ביחד,אף כי בעלי היה בצבא קבע ומיעטתי לראותו.אבל כשהיה בבית הוא לא זז ממני ולי לא הניח לזוז ממנו.
לאחר שנים,כשחייתי עם אישי השני,רציתי את החברות יחד,אבל בבקר עבדתי וגם בחופשות שלי היו לו עיסוקים בבקר.כך שרוב חיי נאלצתי או נהנתי להיות לבד.לאחר פרישתי,ראיתי שאישי עסוק בבקרים,החלטתי שהאושר נימצא בי,והחלטתי למצוא את סיפוקי בלימודי אמנויות ואקדמיה.רק כשאישי השני כבר נעשה תשוש,נהנתי מהנאת הביחד.לצערי זה לא ארך זמן רב,והוא עבר להיות יחד עם אבותיו.אבל אני כבר הייתי מאומנת למצוא את הנאותי לבדי.
השבוע פגשתי את חברתי שאלמנה שנים רבות.ממש מצעירותה וכשהעלתי את הנושא היא אמרה שאינה סובלת את ה"לבד "הזה.כי החלטנו לצאת יחד לכנס מחנכים שיערך בדצמבר(כך זה יעלה לכל אחת מאיתנו פחות)היזהרתי אותה שאיני מתחייבת ללכת לאכול בדיוק בשעה שהיא הולכת ושאני רגילה להיות לבד ואז היא סיפרה לי כמה קשה לה הלבד הזה.ודווקא לה היה זמן רב יותר משלי "להתאמן"לחיות לבד.שיניתי גישתי כשהיא התוודתה שהראייה של שלטים קשה עליה וגם במעליות יש לה בעיה,אז הבטחתי להיות איתה במצבים אלה.
נכון שיותר נעים עם אהוב,עם בן זוג,אבל לדעתי אדם צריך למצוא את השימחה בכל מצב שהוא נימצא.
מכל הנ"ל אני סבורה שהכל תלוי במיבנה האישיות של האדם,אבל גם שלפעמים מצבים קשים,כמו ה"לבד" בילדותי,הכין אותי ללבד כיום.שוב,מעז יצא מתוק
יש הבוחרים מתוך הכרב את הבדדידות. היא מתאימה יותר לסוג מסויים של קהלים כמו נזירים וכר'.
מי שבוחר להיות לבד , זו בחירה מרצון ולעיתים גם באין ברירה. הלבד אינו בודד ואינו מנותק מהחברה.
וואוו, גלשנו עם הנושא לצידו הפסיכולוגי שהוא מעבר לתחום שלנו.
אחת
כל אחד פיתח לו קו חיים משלו
אפילו לינה משותפת מצריכה זמן להתרגלות מחדש ,וזה לא קל,
כל פיפס כל סיבוב במיטה, כל נחירה מעירה אותך,
אני אישית ,צריכה לשלב את הלבד,ואת הביחד, יחד
לקשור אותם בסרט,
הוה אומר מרחב מחיה,,לא מרגישה לבד,
אם כי זה נחמד כשיש זוגיות איכפתית משני הצדדים
אהבה מטורפת,אין לי צורך בה ,כי ממילא היא חולפת
ונשארים עם היתר,
בקיצור שנינו ביחד וכל אחד לחוד כפי שכתב גבי
לגבי דידי, שלוב מנצח ,ככה העברתי 15 שנה
בזוגיות טובה ונעימה,
יש הבדל ניכר בין גבר ואישה. אישה לבדה יש לה תכונה (או שמא טעות היא) מייצרת לעצמה עיסוקים כמו חוגים, התנדבות, חברות לבילוי משותף, מחוייבות למשפחה שבלי להרגיש כמעט קורה שהזמן פשוט בורח בלי להרגיש.
בדידות - היא מכה נוראית וקשה מאד לצאת ממנה. וזה יכול להיות גם כמוקפים במשפחה, חברים, כסף ובכל זאת קמים בבוקר מדוכאים והולכים לישון בתחושת בדידות איומה.
ואני - לבדי - לא בודדה. כיוון שהעיסוק במחשבים התחיל אצלי בעבודה מוקדם מאד בחיי וככל שהזמן עובר אני מוצאת הרבה עיסוקים שגם מהנים אותי וגם יוצרים אינטרקציה עם אנשים, ודוגמא בולטת החברות הוירטואלית במוטקה. עיסוק פנאי מהנה יש לי והוא הקאנטרי שבו אני שוחה ועוסקת בפעילות גופנית. אני עובדת באופן חלקי, ופעילה במתנ"ס המקומי בחוגים. הזמן אץ רץ לו - לאן לא אדע!!!
אומרים העיקר הבריאות. ואין כמו בריאות גופנית ונפשית למלא את החיים בעניין. טפו... טפו... טפו - שכך ימשך לאורך ימים.
גם לי יש חברה טובה,איתה אני יוצאת הרבה לאירועי-תרבות. אנחנו משדרות על אותו גל. אוהבות אותן הדברים, ויש לנו תמיד נושאים לשיחה- וכיף לנו ביחד, משום שנוח לנו אחת בחברת השנייה.
אבל היא אינה רוצה בן זוג. לדעתה אף גבר לא ישתווה לשיעור קומתו של בעלה שנפטר, והיא תמצא את עצמה תמיד משווה ביניהם. היא התרגלה לנוחות של הלבד, ולא רואה את עצמה מאפשרת חדירה לפרטיות הנוחה שלה, או מוותרת על חלק מרצונותיה לטובת בן-זוג.
אני לעומתה, אולי מתאימה יותר להתפשר, ולו כדי להכניס לחיי שותף/חבר. משהו שאוכל להרעיף עליו רגש, והוא יהיה חלק מחיי, וכך לא אחוש כל כך את הלבד.
אני מסכימה איתך, שברגע שאת תורמת לאחר/ת- את מרגישה את הסיפוק בנתינה, וזה ממלא אותך (גם אם בתחילה פחדת לאבד את העצמאות שהתרגלת אליה).
תודה, טובה. פתחת נושא שרבים המתלבטים בו.
שבוע טוב.
מרים