הורים זרעו בדמעה. אחרי שנים קצרו...

סיפור שאולי יפול על אוזניים כרויות. כתבתי בעקבות סיפורים דומים ולא דומים בתוכנם של התמודדות הורים (ואני כאב לילדי) השתדלתי בכל מאודי לנתב שלושת ילדי היקרים. (הדבר לא היה קל, כלל וכלל). למסלול ממנו יצאו לעצמאות מלאה ובטוחה.

משך שנים יגענו בחינוכם והשכלתם, ולאזרחות טובה. 
בננו הבכור, אחרי התואר השני, המשיך בלימודיו וליבי גאה לראותו, מסיים גם התואר השלישי ומקבל את הדוקטורט שלו שסייע בידו להתקבל בחברת הייטק ידועה.
בננו השני, האמצעי, בגיל הטיפש עשרה, נער שובב. לא התייחס ללימודים. החברים עניינו אותו יותר. 
לא הרפתי. ליויתי אותו בלבטיו. בסופו של דבר עלה על הדרך הנכונה בתחום האלקטרוניקה. היום עובד מוערך בחברה לתמסורות לווינים. נשוי ואב לילדים, מסור למשפחתו ולהוריו.
הבן השלישי, בן הזקונים, כגודל הדאגה והטירחה לעתידו, כך גודל השמחה בהמשך דרכו. אסביר: מגיל צעיר הוא התעניין בצילום וכלל לא בלימודים. זה הביא אותי לדאוג להבחר לועד ההורים של הכיתה. השתתפתי איתו בכמה שיעורים כתלמיד מן המניין בכיתה, כדי לעודד אותו ללמוד. 
בכיתה ו', במבחן פסיכומטרי (בתשלום) של ועדה פדגוגית מטעם משרד החינוך. בתום המבחן, מסרו לנו טופס תוצאות המבחן, בו נכתב: "התלמיד חלש בלימודים. אין לו מוטיבציה ללימודים, מועד לנשור מבית הספר. לא הרפתי ממאמצי לעודד אותו. בסיום לימודיו ביסודי, שכנעתי אותו לעבור בית ספר, ולהתקבל לבית הספר הטכני של חיל האויר. בקושי הוא עבר את מבחני הכניסה לטכני, והתקבל. 
בבית ספר הטכני הוא סיים י'ג, ויד' כיתות, בהצטיינות. 
בתום שרותו בצבא, המשיך לימודיו, וסיים תואר ראשון בהצטיינות (עיניים לחות מדמע), הבן המשיך לתואר שני וסיים גם אותו בהצטיינות. 
היום הוא מרצה בכמה מכללות אקדמיות  ובאוניברסיטה. מוערך בעיני תלמידיו הסטודנטים, וממשיך לימודיו לתואר שלישי. 
אני בשונה, בגיל 40 בעודי עובד מפעל, נרשמתי לבית ספר ערב, להשלים את לימודי התיכון שלא סיימתי.
זוכר מקרה, משעשע. ערב אחד קראתי ספר, הבן חזר מבית הספר הטכני, הוא החל לספר לי על תרגיל מורכב בפיזיקה, שהוא פתר בכיתה. לא הייתי מרוכז לנאמר, רק הנהנתי בראשי, הוא כעס ושאל: "תגיד אבא, ממתי אתה בכלל מתעניין בלימודים שלי?" חשבתי רגע ועניתי: "מהעפרון הראשון שקניתי לך, בן" וראיתי שהוא מתחרט על הערתו, וחיוך של מבוכה על פניו. גם אני חייכתי.