מבצע סבא - 13
היא נכנסה לביתה כרוח סערה.
שמוליק, זה אתה? שאלה יוכבד מחדרה.
לא, זו אני.
ככה את נכנסת, בלי ערב טוב, כלום?
אימא, סליחה. לרגע שכחתי את הנימוסים שלי.
בואי ותכפרי על עוונותיך. תני חיבוק גדול. זהו. עכשיו עזרי לערוך את השולחן.
אבא מגיע עוד מעט.
אימא, אני מוכרחה לרשום משהו במחברת הכיתה, כי אם לא, המורה לפידות תרד עליי מחר.
לאחר זמן מה נכנס גם אביה הביתה.
איך העניינים, בנות? מה חדש?
קודם נאכל, אמרה נורית, אחר כך דיבורים.
כשסיימו אמרה נורית: יש לי שאלה.
עד חצי המלכות בתי. אבל את מה שתבקשי ברגע זה הוא בחצי שאי אפשר לקבל.
אבא, די! הורידה את המפתח מצווארה וביקשה שיביט בו. תסתכל על זה, טוב?
שוב מפתח. בסוף תהי מנעולנית ולא עורכת דין.
אני אהיה מה שאהיה. תסתכלי גם את, אימא.
ראיתי.
אבל לא מיששת. קח, תרגיש. תן גם לאימא.
יש עליו בליטות עדינות, אמרה יוכבד.
זהו זה. לזה אני מתכוונת.
אבא, יש לכם בבסיס חומרים של חומצה שמנקים חלודה ודברים כאלה?
כן. במוסך שלנו.
אז קח את המפתח. התירה את הקשר שחיבר את המפתח לרצועת העור ומסרה לו אותו.
גם זה שלו?
כן. תשמעו משהו. הוא לא הסכים שאני אנקה אותו בחומר של השירותים. אמר שזה מסוכן לי.
צודק.
אבא, שמור עליו. יש לי הרגשה שמשהו מסתתר מאחורי הסימנים האלה.
שימי אותו בכיס של התיק שלי. שלא אשכח.
מחר ישוב אלייך נקי כמו הבגדים שאימא מכבסת.
את רוצה שאני ארחץ כלים? שאלה נורית.
אין צורך. נשב עוד קצת עם אבא, אחר כך נחליט מי ירחץ.
את יכולה ללכת לחדר לך אם בא לך.
טוב, הלכתי.
שמוליק, אמרה יוכבד לאחר שנורית הלכה. משהו קורה לילדה.
אני רואה. אבל לא משהו רע. היא ערנית יותר. שואלת המון שאלות ולעניין.
כנראה שהזקן משפיע עליה לטובה.
כן. שמעת שהוא לא הרשה לה לגעת בחומרים מסוכנים.
בתחילה כשנורית שאלה אותי אם אני מסכימה שהיא תיצור קשר עם מר קנרי,
לא תפסתי מה היא מצאה בזקן הזה.
אבל עכשיו מובן לי שהיא חיפשה מישהו שיחליף לה את סבא יוסף.
לכן פחדתי ודאגתי נורא.
אפילו בדקתי את התיק הרפואי שלו לוודא אם יש לזקן איזה סטיות מוזרות.
נראה לי שהכול בסדר, אמר שמוליק.
בכל אופן כדאי שנהיה ערניים ועם האצבע על הדופק.
מה אתה מופתע? אני אחות מרפאה, כזאת אני.
מי רוחץ כלים הערב, אני?
כך כתוב בלוח התורניות.
תארי לך מה היו אומרים החיילים שלי לוּ ראו אותי בפוזה כזאת ליד הכיור עם סינר צבעוני.
הם היו מתפקעים מצחוק, ענתה.
נורית נכנסה לחדרה ונעלה את הדלת. היומן שלה היה במקום שהניחה אותו,
והסימנייה שהשאירה בצורה זוותית כדי לבדוק אם מישהו נגע ביומנה הייתה צמודה כמקודם.
פתחה את המחברת בדף ריק. העיפרון היה בידה, אבל המילים היו סרבניות, מסתגרות בד' אמותיהן, שותקות ומפוזרות בראשה. כאילו לא רצו להתחבר אליה.
איך פותרים בעיה כזאת אלה שכותבים ופתאום אין להם מוזה?
בטח צריך לשים למילים פיתיון כמו בקרס של דייגים.
אם המילים לא רוצות לבוא אליי ולהתיישב על חוד העיפרון שלי, שלא יבואו.
עכשיו כבר מאוחר. אחכה למחר.
חיילי בסיס האוויר בחצור הכירו את רב-סרן שמוליק כמפקד קשוח.
בבוקר צעד ישר למוסך הרכב של הבסיס.
אני צריך חומצת מלח, אמר לסמל נהרי.
הבת שלי ביקשה שאנקה לה את מפתח הקסמים הזה.
שמוליק הוציא את החפץ מתיקו ומסר אותו לידי הסמל.
זה הכול? תבוא בצהריים- הברזל הזה ייראה לך אחרת.
שמוליק הלך למשרדו וחשב על אביו. מה קורה לי?
אני חושב על אבא שלי לאחר שהבת שלי גילתה רגישות רבה ממני לזקן השכן.
כך ישב בחדרו בורר בזיכרונו ומחפש משהו שיחזק אותו.
זמן רב ישב כך ולא מצא מנוח.
אחזור למציאות, אמר, אחר כך בטח אמצא תשובה.
בחדר שלידו ישבה הפקידה שלו רחלי.
יש עוד משהו בדואר יוצא, שאל.
רק לחתום על אישור חופשה לחייל.
אני ניגש למוסך, אמר.
אבל נשאר לשבת עוד שעה ארוכה חושב על אותם דברים פעוטים שלא עשה למען אביו.
כמה קל להתבונן במעשיי בלי לרדת לעומקם ותמיד לחשוב שאני צודק.
כאילו כך צריך להיות ואין דרך אחרת, רק זו שאני בוחר, חשב.
וכמה נוח ופשוט לשקר לאחרים.
לרס"ן זמיר היו תכניות נסתרות שכללו אפילו חיים עם אישה אחרת.
הטלפון שעל שולחנו צלצל, שחרר אותו מהזיותיו והחזירו לזמן קיים.
כן, צעק, ולא שמע את קולו.
על הקו היה סמל נהרי. החפץ שמסרת לי מוכן.
שמוליק הלך למוסך ומצא את סמל נהרי מחליף סוללה בטנדר.
הוא מיהר למסור את המפתח.
זה מה שנתתי לך בבוקר?
אני לא יצרתי משהו חדש, רק הכנסתי אותו לחומצת מלח, וזה מה שיצא.
תודה, אמר שמוליק ומיהר לעזוב.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות הגיע לסיבוב כנות,
ובמקום לפנות דרומה עשה את דרכו לעבר גדרה.
ברחוב השומר עמד הבית שאביו יוסף ציווה לו בצוואתו.
זה היה בית חד-קומתי עם גג רעפים.
צמוד לבית הייתה חלקת אדמה.
בהשקעה קטנה אפשר להפוך את המבנה הרעוע לבית ראוי, חשב.
שמוליק זמיר היה בן ארבעים, ועתה עמד מול בית הוריו, הבית שבו נולד וגדל.
המדים והדרגות שעל כתפיו הוסיפו לו הדר.
עם זאת הוא היה משועמם מעצמו, מתפקידו הצבאי חסר היומרות ומחייו הזוגיים.
זמן מה עמד מול הבית הישן והעלה זיכרונות מימי ילדותו.
השעה הייתה חמש וחצי כשהגיע ונכנס לביתו.
יוכבד שכבה במיטה וקראה.
נורית לא כאן? שאל.
היא תכף חוזרת. ירדה לראות מה שלומו. הוא מרגיש לא טוב. כך סיפרה לי.
ובעודם מדברים נפתחה הדלת נורית נכנסה ועל פניה הבעת עצבות.
מה אתו?
ככה ככה. אין לו חום, אבל הוא שפוף.
נוריתי, הביטי, אמר אביה. הנה המפתח.
את זה נתתי לך? לא נכון. היא לקחה את המפתח בידה ובעיניים עצומות החליקה את כריות אצבעותיה לאורכו ולרוחבו של החפץ, מחפשת את הרמזים שזכרה.
כן, זהו זה, אבל לא רואים ברור למרות הניקוי ושינוי הגוון.
יש לי רעיון, אמר שמוליק, בואי נלך לקניון.
בשביל מה?
לשען יש מין זכוכית מגדלת שהוא מרכיב על העין כדי לראות טוב יותר את חלקי השעון הפנימיים.
נבקש שיסתכל במפתח ונשמע מה יגיד.
אבא, אתה גאון. בוא.
פרקש היה שען וותיק בעיר, אדם שחיוך תמיד מרוח על פניו ומצב רוחו עליז.
שלום מר פרקש, אמר שמוליק.
או, הרב-סרן, מזמן לא התקלקל לך השעון.
זו אשמתך, מר פרקש, כי אתה עושה עבודה טובה.
אז מה מביא אותך אליי עם הילדה היפה? שמוליק הגיש לו את המפתח המוזר.
אתה בטח מתלוצץ. לך למנעולן.
לא, מר פרקש.
על פיסת המתכת הזאת יש בליטות, וחשבתי שתביט עליהם בזכוכית המגדלת שלך.
זו מלאכת מחשבת של צורף אומן, מלמל.
מה הוא אמר? שאלה נורית ומשכה בשרוול חולצתו של אביה.
רב-סרן, אמר מר פרקש, המפתח הזה או מה שלא יהיה טומן בחובו משהו נסתר.
אני רואה מגן דוד זעיר ועוד מספר סימנים חרוטים, והם מזכירים לי ספרות רומיות.
אבא, מה הוא אומר?
אמרתי, ענה השען, שבמפתח הזה יש איזה סוד.
ככה חשבתי גם אני, אמרה נורית. והשען הוסיף: בזה סיימתי את הבדיקה שלי, השאר בידכם.
שמוליק הוציא מארנקו שטר של מאה שקל והושיטו לשען.
או, בשביל להסתכל דרך זכוכית מספיקה לי רק דותה, לא יתר, אמר מר פרקש.
מותר גם לי להגיד לך תודה? שאלה נורית.
החיוך שלך מספיק לי. לכו לשלום.
שמוליק, זה אתה? שאלה יוכבד מחדרה.
לא, זו אני.
ככה את נכנסת, בלי ערב טוב, כלום?
אימא, סליחה. לרגע שכחתי את הנימוסים שלי.
בואי ותכפרי על עוונותיך. תני חיבוק גדול. זהו. עכשיו עזרי לערוך את השולחן.
אבא מגיע עוד מעט.
אימא, אני מוכרחה לרשום משהו במחברת הכיתה, כי אם לא, המורה לפידות תרד עליי מחר.
לאחר זמן מה נכנס גם אביה הביתה.
איך העניינים, בנות? מה חדש?
קודם נאכל, אמרה נורית, אחר כך דיבורים.
כשסיימו אמרה נורית: יש לי שאלה.
עד חצי המלכות בתי. אבל את מה שתבקשי ברגע זה הוא בחצי שאי אפשר לקבל.
אבא, די! הורידה את המפתח מצווארה וביקשה שיביט בו. תסתכל על זה, טוב?
שוב מפתח. בסוף תהי מנעולנית ולא עורכת דין.
אני אהיה מה שאהיה. תסתכלי גם את, אימא.
ראיתי.
אבל לא מיששת. קח, תרגיש. תן גם לאימא.
יש עליו בליטות עדינות, אמרה יוכבד.
זהו זה. לזה אני מתכוונת.
אבא, יש לכם בבסיס חומרים של חומצה שמנקים חלודה ודברים כאלה?
כן. במוסך שלנו.
אז קח את המפתח. התירה את הקשר שחיבר את המפתח לרצועת העור ומסרה לו אותו.
גם זה שלו?
כן. תשמעו משהו. הוא לא הסכים שאני אנקה אותו בחומר של השירותים. אמר שזה מסוכן לי.
צודק.
אבא, שמור עליו. יש לי הרגשה שמשהו מסתתר מאחורי הסימנים האלה.
שימי אותו בכיס של התיק שלי. שלא אשכח.
מחר ישוב אלייך נקי כמו הבגדים שאימא מכבסת.
את רוצה שאני ארחץ כלים? שאלה נורית.
אין צורך. נשב עוד קצת עם אבא, אחר כך נחליט מי ירחץ.
את יכולה ללכת לחדר לך אם בא לך.
טוב, הלכתי.
שמוליק, אמרה יוכבד לאחר שנורית הלכה. משהו קורה לילדה.
אני רואה. אבל לא משהו רע. היא ערנית יותר. שואלת המון שאלות ולעניין.
כנראה שהזקן משפיע עליה לטובה.
כן. שמעת שהוא לא הרשה לה לגעת בחומרים מסוכנים.
בתחילה כשנורית שאלה אותי אם אני מסכימה שהיא תיצור קשר עם מר קנרי,
לא תפסתי מה היא מצאה בזקן הזה.
אבל עכשיו מובן לי שהיא חיפשה מישהו שיחליף לה את סבא יוסף.
לכן פחדתי ודאגתי נורא.
אפילו בדקתי את התיק הרפואי שלו לוודא אם יש לזקן איזה סטיות מוזרות.
נראה לי שהכול בסדר, אמר שמוליק.
בכל אופן כדאי שנהיה ערניים ועם האצבע על הדופק.
מה אתה מופתע? אני אחות מרפאה, כזאת אני.
מי רוחץ כלים הערב, אני?
כך כתוב בלוח התורניות.
תארי לך מה היו אומרים החיילים שלי לוּ ראו אותי בפוזה כזאת ליד הכיור עם סינר צבעוני.
הם היו מתפקעים מצחוק, ענתה.
נורית נכנסה לחדרה ונעלה את הדלת. היומן שלה היה במקום שהניחה אותו,
והסימנייה שהשאירה בצורה זוותית כדי לבדוק אם מישהו נגע ביומנה הייתה צמודה כמקודם.
פתחה את המחברת בדף ריק. העיפרון היה בידה, אבל המילים היו סרבניות, מסתגרות בד' אמותיהן, שותקות ומפוזרות בראשה. כאילו לא רצו להתחבר אליה.
איך פותרים בעיה כזאת אלה שכותבים ופתאום אין להם מוזה?
בטח צריך לשים למילים פיתיון כמו בקרס של דייגים.
אם המילים לא רוצות לבוא אליי ולהתיישב על חוד העיפרון שלי, שלא יבואו.
עכשיו כבר מאוחר. אחכה למחר.
חיילי בסיס האוויר בחצור הכירו את רב-סרן שמוליק כמפקד קשוח.
בבוקר צעד ישר למוסך הרכב של הבסיס.
אני צריך חומצת מלח, אמר לסמל נהרי.
הבת שלי ביקשה שאנקה לה את מפתח הקסמים הזה.
שמוליק הוציא את החפץ מתיקו ומסר אותו לידי הסמל.
זה הכול? תבוא בצהריים- הברזל הזה ייראה לך אחרת.
שמוליק הלך למשרדו וחשב על אביו. מה קורה לי?
אני חושב על אבא שלי לאחר שהבת שלי גילתה רגישות רבה ממני לזקן השכן.
כך ישב בחדרו בורר בזיכרונו ומחפש משהו שיחזק אותו.
זמן רב ישב כך ולא מצא מנוח.
אחזור למציאות, אמר, אחר כך בטח אמצא תשובה.
בחדר שלידו ישבה הפקידה שלו רחלי.
יש עוד משהו בדואר יוצא, שאל.
רק לחתום על אישור חופשה לחייל.
אני ניגש למוסך, אמר.
אבל נשאר לשבת עוד שעה ארוכה חושב על אותם דברים פעוטים שלא עשה למען אביו.
כמה קל להתבונן במעשיי בלי לרדת לעומקם ותמיד לחשוב שאני צודק.
כאילו כך צריך להיות ואין דרך אחרת, רק זו שאני בוחר, חשב.
וכמה נוח ופשוט לשקר לאחרים.
לרס"ן זמיר היו תכניות נסתרות שכללו אפילו חיים עם אישה אחרת.
הטלפון שעל שולחנו צלצל, שחרר אותו מהזיותיו והחזירו לזמן קיים.
כן, צעק, ולא שמע את קולו.
על הקו היה סמל נהרי. החפץ שמסרת לי מוכן.
שמוליק הלך למוסך ומצא את סמל נהרי מחליף סוללה בטנדר.
הוא מיהר למסור את המפתח.
זה מה שנתתי לך בבוקר?
אני לא יצרתי משהו חדש, רק הכנסתי אותו לחומצת מלח, וזה מה שיצא.
תודה, אמר שמוליק ומיהר לעזוב.
בשעות אחר הצהריים המוקדמות הגיע לסיבוב כנות,
ובמקום לפנות דרומה עשה את דרכו לעבר גדרה.
ברחוב השומר עמד הבית שאביו יוסף ציווה לו בצוואתו.
זה היה בית חד-קומתי עם גג רעפים.
צמוד לבית הייתה חלקת אדמה.
בהשקעה קטנה אפשר להפוך את המבנה הרעוע לבית ראוי, חשב.
שמוליק זמיר היה בן ארבעים, ועתה עמד מול בית הוריו, הבית שבו נולד וגדל.
המדים והדרגות שעל כתפיו הוסיפו לו הדר.
עם זאת הוא היה משועמם מעצמו, מתפקידו הצבאי חסר היומרות ומחייו הזוגיים.
זמן מה עמד מול הבית הישן והעלה זיכרונות מימי ילדותו.
השעה הייתה חמש וחצי כשהגיע ונכנס לביתו.
יוכבד שכבה במיטה וקראה.
נורית לא כאן? שאל.
היא תכף חוזרת. ירדה לראות מה שלומו. הוא מרגיש לא טוב. כך סיפרה לי.
ובעודם מדברים נפתחה הדלת נורית נכנסה ועל פניה הבעת עצבות.
מה אתו?
ככה ככה. אין לו חום, אבל הוא שפוף.
נוריתי, הביטי, אמר אביה. הנה המפתח.
את זה נתתי לך? לא נכון. היא לקחה את המפתח בידה ובעיניים עצומות החליקה את כריות אצבעותיה לאורכו ולרוחבו של החפץ, מחפשת את הרמזים שזכרה.
כן, זהו זה, אבל לא רואים ברור למרות הניקוי ושינוי הגוון.
יש לי רעיון, אמר שמוליק, בואי נלך לקניון.
בשביל מה?
לשען יש מין זכוכית מגדלת שהוא מרכיב על העין כדי לראות טוב יותר את חלקי השעון הפנימיים.
נבקש שיסתכל במפתח ונשמע מה יגיד.
אבא, אתה גאון. בוא.
פרקש היה שען וותיק בעיר, אדם שחיוך תמיד מרוח על פניו ומצב רוחו עליז.
שלום מר פרקש, אמר שמוליק.
או, הרב-סרן, מזמן לא התקלקל לך השעון.
זו אשמתך, מר פרקש, כי אתה עושה עבודה טובה.
אז מה מביא אותך אליי עם הילדה היפה? שמוליק הגיש לו את המפתח המוזר.
אתה בטח מתלוצץ. לך למנעולן.
לא, מר פרקש.
על פיסת המתכת הזאת יש בליטות, וחשבתי שתביט עליהם בזכוכית המגדלת שלך.
זו מלאכת מחשבת של צורף אומן, מלמל.
מה הוא אמר? שאלה נורית ומשכה בשרוול חולצתו של אביה.
רב-סרן, אמר מר פרקש, המפתח הזה או מה שלא יהיה טומן בחובו משהו נסתר.
אני רואה מגן דוד זעיר ועוד מספר סימנים חרוטים, והם מזכירים לי ספרות רומיות.
אבא, מה הוא אומר?
אמרתי, ענה השען, שבמפתח הזה יש איזה סוד.
ככה חשבתי גם אני, אמרה נורית. והשען הוסיף: בזה סיימתי את הבדיקה שלי, השאר בידכם.
שמוליק הוציא מארנקו שטר של מאה שקל והושיטו לשען.
או, בשביל להסתכל דרך זכוכית מספיקה לי רק דותה, לא יתר, אמר מר פרקש.
מותר גם לי להגיד לך תודה? שאלה נורית.
החיוך שלך מספיק לי. לכו לשלום.
תגובות
0
אהבו
2
907
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
מחשבות על המלחמה
מספר ימים הייתי על הפנים פנים. זה כמובן לא מוזר לי. עוד 5 ימים ואני בן 90.
מקווה שבקרוב יעצור השעון שלי כי...
לקריאת הפוסט
דברים מספר הדברים
אם יום מחר יבוא בזמן, ואני עודני כאן, לא אשכח מה שהיה
כמו בחלום אלך ביום מחר אל המדבר ושם אכתוב על אבן את כל...
לקריאת הפוסט
תראו את הסמוטריץ הזה
סמוטריץ' לקח אקספרס את הקופה. ארז את הפקלאות ורץ אשכרה לחברים שלו באורגינל.
איינשטיין החכם אמר, שאלוהים לא...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות