כוחן של הפתקיות הקטנות
ישבנו, כרגיל, בפרלמנט של יום ששי ועסקנו בעניינים של יום יום. כלומר, פוליטיקה. יוריק התרגז וטען: "אי אפשר בלי הממשלה והכנסת וכל התרגילים שהפוליטיקאים עושים לנו? תראו, למשל, אני"...
כמו תמיד, כשמישהו מתרגז, מפסיקים להתכתש ומוכנים להקשיב. מה יש לו לומר?
"אני גר בעיר שינה בגוש דן. לא בתל אביב המעטירה. ואצלנו אוהבים נהגים להחנות על המדרכה. עומדים בשני גלגלים ולפעמים חוסמים את המעבר גם לעגלות ילדים ואפילו להולכי רגל.
"פעם הלכתי בסמטה ונהג החנה את המכונית על המדרכה ואני הייתי צריך לרדת לכביש. לא רוצה!
"המדרכה נועדה להולכי רגל ואיננה מגרש חניה של הנהגים. אז האיש, בדיוק יצא, וצעקתי עליו 'המדרכה לא שלך ואתה לא יכול לחנות ככה'... בדיוק אישתו יצאה ומשכה אותו לחצר. חצוף אחד".
- טוב, הרי לא את זה רצית לספר.
"אז נכנס לי רעיון לראש. אזרח, כלומר אני, לא חייב להסתפק בתלונות בפרלמנט כאן. אפשר לעשות משהו.
"הלכתי הביתה אל המחשב שלי והדפסתי פתק 'אל תחסום את החניה'. גזרתי את הדף לארבעה עותקים קטנים ויצאתי לרחוב שלנו עם הפתקיות האלה. מי שחסם את המדרכה, קיבל פתק על השמשה. היה אפילו נהג, שפגשתי אותו ברחוב והוא שמע את הסיפור והבטיח לי שלא יחנה יותר על המדרכה. הוא קיים את הבטחתו ועומד בחניה על הכביש.
- הסתפקת בפתקיות?
"קודם כל, אני מוכרח לציין שהפתקיות עזרו ומכוניות עומדות עם שני גלגלים על המדרכה, אבל לא סוגרים את הדרך. לפחות ברחוב שלי. שנית, הרעיון עודד אותי לכתוב מיילים למועצה ולהתריע על תקלות. למשל, כאשר צריך לתקן ברז דולף בגינה הציבורית (חבל על המים). הם מתקנים!
"לא תאמינו, כאשר משאית הזבל נגחה את המדרכה וסילקה ממקומן בלטות של המעבר – הודעתי ומן המועצה באו ותקנו. אנשים הניחו זבל וגזם על המדרכה במקום, שהוקצה למעבר עגלות ילדים ואופניים. מייל למועצה הביא מישהו לצבוע פסים לבנים ומאז – המעבר פתוח".
- כלומר, כל התקלות אצלכם תוקנו?
"לא הכל תוקן, אבל אני למדתי לקח: אזרח יכול להזיז דברים. כדאי לנסות".
נדמה לי, שאחרי הסיפור שלו הקפה היה יותר טעים.
מספר חזק 
פעם, בימי המנדט הבריטי, היו כאן מעט מכוניות והמספרים שלהן הסתכמו בארבע ספרות. אחר כך קמה המדינה והמספרים של המכונית הגיעו לשבע ספרות – שתים-שלוש-שתים. נדמה לי שהיה זה שר התחבורה משה קצב שקבע את סדר הספרות או הוסיף להן את דגל ישראל.
בכל אופן, המספר האופטימלי הזה החזיק מעמד הרבה שנים. והנה, באחרונה, ראיתי שהמכוניות החדשות זכו למספר יותר גדול – שלוש-שתים-שלוש. ביחד שמונה ספרות.
משרד התחבורה שינה את המספר בשקט. נהג מונית, ששאלתי אותו, השיב לי "לא שמתי לב"...
השבוע הלכתי ביפו וראיתי פקח עירוני. "ראית שיש מכוניות עם שמונה ספרות?" – שאלתי. "בוודאי", השיב האיש שאמון על רישום דו"חות חניה.
אינני חושב שצרך להדביק את הפתקיות לפני עיני הנהג - זה יפריע לו לנהוג. גם אינני חושב שצריך להדביק את הפתקיות. צריך להניח אותן על המגבים לפני הנהג והוא יראה אותן. עובדה, בשכונה של יוריק, זה עבד.
קבלתי את דבריך וראשית - אינני מתגאה בישו ואינני הולך בדרכיו. הוא היה יהודי ונוצרים עשו מעשה בתורתו.
ענין אחר, הפתקים הינם רק דרך אחת להגיד לנהגים שינהגו כראוי. אימצתי את הדרך הזאת, אבל לא תמיד יש לי פתקים. היום, למשל, הלכתי על המדרכה באבן גבירול בתל אביב. המקום צר, בגלל בתי הקפה, ושתי נשים עמדו על המדרכה ופטפטו ומנעו בעד המעבר. צעקתי עליהן ללא היסוס, שהן מפריעות להולכי רגל לעבור.
לפעמים אפשר לצעוק, לפעמים צריך לוותר. אינני בטוח שצריך לשבור לנהג את המראה. אולי צריך לכתוב להנהלת החברה ולהתלונן.