יש דבר שלא נגמר.

חברות וחברים יקרים. הסיפור היפה של נשית הביא אותי להעלות את הסיפור שכתבתי לפני שנים. 

יש דבר שלא נגמר... מה הוא?   
בוקר. שמים עמוקים בהירים. יום שמש עולה מֶלוּוֶה בשקט רוגע. חלקת הדשא  
הירוקה, נוצצת מטיפות הטל שנחו עליה משך הלילה והתפזרו לאיטן כֶּכל שהבוקר  
עלה ועימו האור.
חיפושית שחורה גבה הקרני רטוב בוהק מטל, מהלכת, מטפסת על זיף דשא רך, גולשת במורדו המרבדי.
"אָנה תֶלֵכִי?" הוא חשב מחוייך, בעומדו רכון על מעקה מרפסת ביתו.
מילמול חרישי נשמע מפנים הבית, זמזום מנגינה מוכרת, ללא מילים, בקושי עובר את סף הדלת הפתוחה 
למחצה, ניתקה חוט מחשבתו ממסעה הארוך והאיטי של החיפושית השחורה.  
"כן". רעייתו מזמזמת חרש. שפתיה מלטפות מילות השיר המתנגן בשקט במקלט הרדיו בסלון:
אריק אינשטיין שר: /האילנות כל כך כבדים כופף הפרי את הבדים/.  
/זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים/.  
/אל הבקעה מן הגלעד טלה שחור ורך ירד/.  
/כבשה פועה בוכה בדיר זה בנה הקט אשר אבד/.  
אשתו מלווה את השיר הישן הענוג בזמזום...  

הוא נפנה מן המרפסת ונכנס לבית. "רוֹצָה משהו לשתות?", שאל אותה...  
"לא. לא מזמן שתינו נס", אמרה היא, תוך שהיא ממשיכה במלאכתה. יושבת בכורסא, רכונה על סל הכביסה היבשה, שהורידה מחבלי הכביסה בחצר. ממיינת, בין אלה הטעונים גיהוץ, לאלה שלא.
ביניהם בגדים קטנים של הנכדה התינוקת. בגדים שנשארו מביקורה האחרון עם הוריה. גם הם עברו כביסה. היא מקפלת אותם.  
"חבל, לא שמעתי איך נגמר השיר?" היא אמרה.  
"נגמר"... /ישוב טלה אל חיק האם. ישכב בדיר וירנן/  
/והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם/".
דיקלם לה בעלה, ברגש, את השורות האחרונות של השיר, והוסיף: "לאה גולדברג המשוררת, כתבה את המילים, אריק איישטין, שר".  

הוא נטל ספר והתיישב בספה קרוב אליה. דואג לה. לאחרונה היא לא בקו הבריאות. מרגישה חולשה.
הוא ניסה להתרכז בספר, אך ליבו נהה אליה. לא היה צורך לֶיָשֶר מבטו לעברה, די בכך שהם עכשיו, יחד... על צוארה תלוי רביד. שרשרת דקה עם תליון מִנְיִיָטוּרִי מזהב, בטבורו חרוטה דמות זעירה של  
אריה, סמל המזלות, החודש שהוא נולד, שי שהיא קנתה לו, למתנת יום הולדת, לפני ארבעים שנה.
הוא נזכר ביומולדת ההוא וחייך, כיוון חלפו עשר שנים מאז, בינתיים... 
לבקשתו היא עונדת אותו. ומאז הרביד מונח על צוארה, לא מורידה אותו אף פעם...  

כמוה גם הוא חושב עכשיו, על הנכדה המתוקה שאמורה עוד מעט להגיע, כדי לשמור עליה כמה שעות ביום היפה הזה. בִתָם התינוקת של כָּלַתוֹ ובנו האהובים.
נכדה מתוקה, ממלאת בהגיעה, את הבית שמחה... בקרוב יחגגו לה יומולדת, בת שנה...
הגיגיו לנכדה הסיחו דעתו מן הספר. הוא שלח מבט לעבר רעייתו, מקפלת מכנסונים קטנטנים, ורודים... אוברולים עליזים... ידיה מיומנות, מיישרות סדין פרחוני מצוייר דובונים, יריחים, כוכבים זהובים  
נוצצים... ממשיכה לזמזם השיר של אריק, שהתחלף בינתיים בשיר אחר.
הוא חשב בליבו: "כמה אהבה זורמת מִידֶיה, לאותה פיסת בד פרחונית שהוציאה מן הסל?".
והשיב: אהבה היא דבר שלא יגמר לעולם...