סברסים

חם. לא הלכתי לסופר ועשיתי הזמנה באינטרנט.
בחלק ה"פירות" ביצבצה לה תמונה של סלסלת סברסים.
הזמנתי.
עם המשלוח הגיעה סלסלת סברסים. יפים, אדומים, בלי קוצים,טעימים.

והסברסים הזכירו לי נשכחות. קיץ. שנות ה-50. נתניה.
חם. הולכים לים. המון מדרגות ללכת לים. עלייה לחזור. וליד הירידה לים - מוכר עם גיגית גדולה  ובתוכה מי קרח עם סברסים.
ועוד  מיכל גדול עם מים רותחים ובתוכו תירס "תירס חם". כן- לא שם של ספר אלא באמת תירס חם.

והמוכר עם הכפפות העבות קילף עבורינו את הסברסים. אבל- זה לא עזר. תמיד היו קוצים. תמיד נדקרנו. זה היה עצם החוויה של הסברסים.
וכשחזרנו מהים, אחרי שהורדנו את הזפת שנדבקה לנו לרגליים עם נפט . ישבנו על הריצפה הקרה ושיחקנו.

עולם הילדים שלנו היה מלא דימיון.  הבאנו אבנים מהים שבשל המים קיבלו  צורות שונות ובנינו לנו עיר. עיר של בתים וחדרים אותם מילאנו עם גולגלך ( הפירות העגולים הקטנטנים מהשיחים שבדרך) ופרחים אדומים מעץ הצאלון.

ההורים היו משחקים קלפים על המרפסת או שהולכים לרקוד בבית קפה עם תזמורת שהיתה אז עבור הנופשים בנתניה.

המשפחה שלי היתה נוסעת  בחופש לסבא וסבתא. לסבא וסבתא היה פנסיון בבית הכרם "פנסיון ביקל". האוטובוס לירושלים נסע יותר מארבע שעות. לי היו נותנים לפני הנסיעה כדור "טראוואמין" נגד הקאות. בהרטוב היו יורדים מהאוטובוס להפסקה כדי שהמנוע יתקרר.

הפנסיון היה פנסיון ביתי של פעם. ארוחת עשר, קלפים, חורשה.

ואני מצאתי מפלט באבני החצץ הזוהרות שנראו לי כפלא. בקופסת פלאים שהיתה מלאה בכל מיני כפתורים, בעריכת שרשראות מענפי האורן החוטיים שבחורשה.

והיום שנכדי שואלים את חבריהם "לאן אתם טסים השנה?" אני לא מקנאה בהם. הקיץ של הילדות שלי היה מלא משמעות.לא היה מלון, לא היתה בריכה, לא היה חו"ל. אבל מילאנו את עצמנו ממה שהיה  מסביב והיה לנו טוב.