אפריקה.
חברות וחברים יקרים, שיר לארכיון.
מתהלך עמוק בתוך הסוונה הפראית.
מוגן על ידי המלאך גבריאל הצועד לצידי.
חיית טרף, אש רשפו עיניה, שלפה
טופריה. חשפה ניביה, ריר נטף מפיה.
שאגה, זינקה מן הסבך, לטרוף אותי.
מיד התרוממה מחיצת אויר וחצצה
ביני לבינה. חיית הטרף נתקלה
במחיצה, ניצלתי...
פעם לביאה יצאה לקראתי, ופעם נמר
חברבורות אימתני, זינק לשסע אותי, אך
החיה נתקלה במחיצה ונחתה ארצה.
המחיצה עשתה אותי אמיץ. הסתכלתי
לחיה בעיניים, וצעקתי, "אני שונא
אתכן חיות טרף"... "שונא לראות איך
אתן טורפות ללא רחם, עופר בן יומו.
טלה וגדי, ואימותיהם, גם"...
"אני שונא האכזריות האיומה שלכן"...
ולא ייאמן, החיה נעמדה מולי ודברה:
"אתה בא אלינו בטענות? למה לא
תשאל את המלאך שלך, מדוע אלוהים
ברא אותנו ככה, לטרוף, האחת את
רעותה?"
פניתי למלאך גבריאל, לשאול, למה אלוהים...
אך המלאך איננו, גם המחיצה נעלמה.
הייתי בסכנת חיים, התעוררתי...