צִילה של הזִקנה 4 { פעם היינו}
השעה תשע בבוקר.בוקר של יום ראשון. אכלתי ארוחת בוקר. ירדתי לרחוב הרימון התהלכתי בין החנויות ונעצרתי רק כדי לומר בוקר טוב לסַפָּר ולהעביר את הזמן עד לפגישת יום ראשון. באותה שעה כמו תמיד. שעה עשר ושלושים, השעה שאנחנו מתכנסים בבית וקס. ישבנו סביב לשולחן המרובע. מישהו מקיש בכף ידו בשקט על לוח השולחן. זה מִיקלוֹש. היום הגיע מוקדם. אם כך, הוא אומר, איך עוברים עלינו החיים. יום אחרי יום אנחנו משתדלים למלא את תפקידנו בקומדיה המצחיקה הזאת שנקראת חיים. שוב הוא מתחיל, אומרת כָּרמִית. אף פעם לא מספיק לו. זאת הייתה התחלה ממש גרועה . ישר הצית למרים את הפתיל.
תנו לו לדבר קצת, אומרת מרים, יושבת צמודה לכרמית.
למה תמיד אותו סיפור, עונה כרמית. כי נגמרו לו האחרים. מה אכפת לך?
כל שנה הוא מספר בבית הכנסת על אותה פרשה ואיך ניצל.
מה אתן מקשקשות, אומר מיקלוש. אי אפשר להגיד מילה.
מסכן, אומרת טוֹלָה, הוא כבר מילא את מכסת הדיבור שלו עשר פעמים, אבל שוכח.
תגידי לו שהוא צריך לפתור תשבצים.
תגידי לו אַת.
אמרת תשבצים או ביצים, צוחקת טולה.
ת ש ב צ י ם, לוחשת חָנִי מומחית המניות. עשתה הון קטן ממניות חברת החשמל.
ככה סיפרה פעם כשמצב רוחה היה טוב. למי סיפרה? זה חשוב למי? אמרה טולה.
משחשוב זה שהצליחה להוציא מחברת החשמל קצת מכל מה שהיא לוקחת לנו.
אז אפשר לדבר, צעק מיקלוש.
מה, אשתך לא נותנת לך בבית לדבר?
מיקלוש לא עונה. הצד אוזן שמאל שלו לא תקין.
עכשיו דופק על לוח השולחן באגרופו. מרים אצבע כמו בכיתה לפני 75 שנה פונה ל, לִילִיאָן המצליפה.
בנות, תנו לו לדבר, אומרת ליליאן.
מי מפריע לו אומרת טולה. נו, שיגיד כבר. יש פה תור דיבורים ארוך והשעות קצרות.
הוא בכלל נרשם בתור? שואל לִיכטַמָן השתקן.
שיהיה יצירתי אומרת פַנִיָה, יתחיל וגם יסיים בעזרת- לא יודעת מי.
קודם כל אומר מיקלוש, עלי להכריז על שקט וציות מוחלט על מנת שתשמעו אותי.
מה הוא רוצה, אומרת חָנִי מומחית המניות, שגם נקשיב לו? יודעים על פה את הסיפורים שלו.
ליכטמן השתקן פתאום התעורר. יושב תמיד ליד החלון, שומר על שטח מיקומו באדיקות ואומר: ביום ראשון זה שיבוא בשבוע הבא, אתה מדבר ראשון. ליליאן תשמור לך את התור. בלי שיידע אמר ליכטמן את המשפט שמסיים את היום שלנו בבית וקס. לא נכון לומר את היום שלנו, כי בסך הכול אנחנו נפגשים בבית וקס לשעה ומחצה בלבד. עניין זה מצריך הבהרה. הרי החדר לא הולך לשום מקום. הוא ממשיך להיות מקום עבור קשישי הגיל השלישי, אבל אין כסף. או נכון לומר שליליאן מנהלת הקבוצה מתאם משרד ממשלתי, משלמים לה עבור שעה ועוד חצי שעה.
וגם אז חייבת היא לקבל אישור וחתימה על טופס מאחד מבוגרי "החדר משלנו" שמאשר שעבדה את הזמן המוקצב לנו. שאם לא כן הכסף עבור עבודתה יאחר או כלל לא יגיע.
מאוחר יותר יתברר ויתבהר שהיא לא סתם מנהלת את הקבוצה שלנו. עוד נגיע לזה.
עכשיו, כיסאות נסוגים אחור לאט, כל הקשישים ובעיקר כפי שכבר סיפרנו וזה כבר ידוע, גם "הבנות המבוגרות" כמונו, כולם קמים. יש כאלה שנעזרים כשקמים מהכיסא על ידי מקל הליכה. ויש אחרים שנעמדים בעזרת יד מושטת של שכן או לוח השולחן ועוזבים את החדר משלנו עד ליום ראשון הקרוב שעה עשר- ושלושים. בדרך כלל יש משהו מפתיע מסביב לשולחן המלבני לידו יושבות שש-עשרה חברות מועדון גיל הזהב ומועמדות נוספות לקבלה- ושניים וחצי ותיקים. כולם מיושבים די בצפיפות. הסבר אפשרי אחד יהיה למסופר מסביב לשולחן אף שאני מתקשה לחשב את סך כול השנים של היושבות יושבים. בחשבון פשוט ובלי רישומים מיותרים ניתן לחשב ולהצביע על אלף ארבע מאות שנים של חיים. { לא נשכח כמובן שיש גם שנים וחיי אנשים שחופפים זה לזה]. ויש כאן בחדר גם כמה "מבני המזל" מעל גיל 75. חבר אחד נוגע לגיל תשעים. שיער ראשו צבעוני עדיין. גוונו לבן שמנת מאורך על פי האופנה האחרונה. בטח גם עושה רוֹלִים בשיערו כמו חברתו החדשה ישנה צעירה ממנו בכעשרים שנה.
אז מה, היא ואומרת. אנחנו נפגשים יותר כאן משם.
יתכן שתאמרו- הרי ביקשנו ממך שתספר על נשים צעירות. אבל כאשר התחלתי לחשוב על הנושא מזווית זו, המעניינת כשלעצמה, הבחנתי עד מהרה בחיסרון חמור הטמון בגיל השלישי. על כן חובתי הראשונה לספר על פי ראות עיניי ולהגיש לכם את מה שקורה בדיונים של השעה עשר- שלושים בחדר משלנו כל יום ראשון שאחרי שבת. גם אם הנשים אינן צעירות כפי שאתם רוצים שתהיינה, יש משהו בעל ערך מוסף בגיל. זה לא תרגיל פשוט להגיע עד כאן. השאלה היא האם זה כדאי כל המאמץ הזה, התרופות, התפילות, וכל היתר.
תנו לו לדבר קצת, אומרת מרים, יושבת צמודה לכרמית.
למה תמיד אותו סיפור, עונה כרמית. כי נגמרו לו האחרים. מה אכפת לך?
כל שנה הוא מספר בבית הכנסת על אותה פרשה ואיך ניצל.
מה אתן מקשקשות, אומר מיקלוש. אי אפשר להגיד מילה.
מסכן, אומרת טוֹלָה, הוא כבר מילא את מכסת הדיבור שלו עשר פעמים, אבל שוכח.
תגידי לו שהוא צריך לפתור תשבצים.
תגידי לו אַת.
אמרת תשבצים או ביצים, צוחקת טולה.
ת ש ב צ י ם, לוחשת חָנִי מומחית המניות. עשתה הון קטן ממניות חברת החשמל.
ככה סיפרה פעם כשמצב רוחה היה טוב. למי סיפרה? זה חשוב למי? אמרה טולה.
משחשוב זה שהצליחה להוציא מחברת החשמל קצת מכל מה שהיא לוקחת לנו.
אז אפשר לדבר, צעק מיקלוש.
מה, אשתך לא נותנת לך בבית לדבר?
מיקלוש לא עונה. הצד אוזן שמאל שלו לא תקין.
עכשיו דופק על לוח השולחן באגרופו. מרים אצבע כמו בכיתה לפני 75 שנה פונה ל, לִילִיאָן המצליפה.
בנות, תנו לו לדבר, אומרת ליליאן.
מי מפריע לו אומרת טולה. נו, שיגיד כבר. יש פה תור דיבורים ארוך והשעות קצרות.
הוא בכלל נרשם בתור? שואל לִיכטַמָן השתקן.
שיהיה יצירתי אומרת פַנִיָה, יתחיל וגם יסיים בעזרת- לא יודעת מי.
קודם כל אומר מיקלוש, עלי להכריז על שקט וציות מוחלט על מנת שתשמעו אותי.
מה הוא רוצה, אומרת חָנִי מומחית המניות, שגם נקשיב לו? יודעים על פה את הסיפורים שלו.
ליכטמן השתקן פתאום התעורר. יושב תמיד ליד החלון, שומר על שטח מיקומו באדיקות ואומר: ביום ראשון זה שיבוא בשבוע הבא, אתה מדבר ראשון. ליליאן תשמור לך את התור. בלי שיידע אמר ליכטמן את המשפט שמסיים את היום שלנו בבית וקס. לא נכון לומר את היום שלנו, כי בסך הכול אנחנו נפגשים בבית וקס לשעה ומחצה בלבד. עניין זה מצריך הבהרה. הרי החדר לא הולך לשום מקום. הוא ממשיך להיות מקום עבור קשישי הגיל השלישי, אבל אין כסף. או נכון לומר שליליאן מנהלת הקבוצה מתאם משרד ממשלתי, משלמים לה עבור שעה ועוד חצי שעה.
וגם אז חייבת היא לקבל אישור וחתימה על טופס מאחד מבוגרי "החדר משלנו" שמאשר שעבדה את הזמן המוקצב לנו. שאם לא כן הכסף עבור עבודתה יאחר או כלל לא יגיע.
מאוחר יותר יתברר ויתבהר שהיא לא סתם מנהלת את הקבוצה שלנו. עוד נגיע לזה.
עכשיו, כיסאות נסוגים אחור לאט, כל הקשישים ובעיקר כפי שכבר סיפרנו וזה כבר ידוע, גם "הבנות המבוגרות" כמונו, כולם קמים. יש כאלה שנעזרים כשקמים מהכיסא על ידי מקל הליכה. ויש אחרים שנעמדים בעזרת יד מושטת של שכן או לוח השולחן ועוזבים את החדר משלנו עד ליום ראשון הקרוב שעה עשר- ושלושים. בדרך כלל יש משהו מפתיע מסביב לשולחן המלבני לידו יושבות שש-עשרה חברות מועדון גיל הזהב ומועמדות נוספות לקבלה- ושניים וחצי ותיקים. כולם מיושבים די בצפיפות. הסבר אפשרי אחד יהיה למסופר מסביב לשולחן אף שאני מתקשה לחשב את סך כול השנים של היושבות יושבים. בחשבון פשוט ובלי רישומים מיותרים ניתן לחשב ולהצביע על אלף ארבע מאות שנים של חיים. { לא נשכח כמובן שיש גם שנים וחיי אנשים שחופפים זה לזה]. ויש כאן בחדר גם כמה "מבני המזל" מעל גיל 75. חבר אחד נוגע לגיל תשעים. שיער ראשו צבעוני עדיין. גוונו לבן שמנת מאורך על פי האופנה האחרונה. בטח גם עושה רוֹלִים בשיערו כמו חברתו החדשה ישנה צעירה ממנו בכעשרים שנה.
אז מה, היא ואומרת. אנחנו נפגשים יותר כאן משם.
יתכן שתאמרו- הרי ביקשנו ממך שתספר על נשים צעירות. אבל כאשר התחלתי לחשוב על הנושא מזווית זו, המעניינת כשלעצמה, הבחנתי עד מהרה בחיסרון חמור הטמון בגיל השלישי. על כן חובתי הראשונה לספר על פי ראות עיניי ולהגיש לכם את מה שקורה בדיונים של השעה עשר- שלושים בחדר משלנו כל יום ראשון שאחרי שבת. גם אם הנשים אינן צעירות כפי שאתם רוצים שתהיינה, יש משהו בעל ערך מוסף בגיל. זה לא תרגיל פשוט להגיע עד כאן. השאלה היא האם זה כדאי כל המאמץ הזה, התרופות, התפילות, וכל היתר.
תגובות
0
אהבו
3
2075
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
מחשבות על המלחמה
מספר ימים הייתי על הפנים פנים. זה כמובן לא מוזר לי. עוד 5 ימים ואני בן 90.
מקווה שבקרוב יעצור השעון שלי כי...
לקריאת הפוסט
דברים מספר הדברים
אם יום מחר יבוא בזמן, ואני עודני כאן, לא אשכח מה שהיה
כמו בחלום אלך ביום מחר אל המדבר ושם אכתוב על אבן את כל...
לקריאת הפוסט
תראו את הסמוטריץ הזה
סמוטריץ' לקח אקספרס את הקופה. ארז את הפקלאות ורץ אשכרה לחברים שלו באורגינל.
איינשטיין החכם אמר, שאלוהים לא...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות