לידתו של ספר

ירות מוקדמות מאוד שלי, שניתן היה להגדירן כיצירות בוסר, שאפתי להוציאן לאור; ונדדתי בין הוצאות ספרים שונות בתקווה לעשות זאת. באחת הפעמים תוך ישיבה פנים אל פנים עם בעל הוצאה בתל אביב, אמר לי האחרון כי אין טעם להוציא לאור באותה העת קובץ סיפורים קצרים, זה פשוט לא יימכר.
שבוע לאחר מכן תוך דפדוף במוסף הספרות של אחד העיתונים, ראיתי ידיעה אודות הוצאה לאור של קובץ סיפורים קצרים על ידי אותה הוצאת הספרים; שבה שמעתי מפי הבעלים את הטיעון, מדוע הוא לא יוציא את קובץ הסיפורים הקצרים שלי לאור.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את מידת התסכול שנתקפתי בה. מאחר וגם בהוצאות ספרים אחרות זכיתי ליחס דומה של דחייה על הסף, אולם ללא סיפורי מעשיות,
החלטתי למצוא דרך אחרת והיא ליצור מערכת יחסים מקצועית עם אחת ההוצאות. לאחר כשנה פניתי שוב לאותה ההוצאה בבקשה להתקבל כמתרגם פרילנס, והתקבלתי לעבודה על ידי רעייתו שניהלה עמו את ההוצאה..
בעקבות רצח של מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים רצח שלא פוענח במשך זמן ניכר\ כתבתי סיפור קצר שנועת לתאר את אותה תקופה של ההתפרעויות הראשונות בשטחים (אני מעדיף לא להשתמש במונחים של הצד השני), וכמו כן לספק חומר למחשבה למי שחקרו את הרצח הזה. עבדתי כאמור באותה תקופה כמתרגם פרילנס בהוצאה הזו בת"א, וכך פעם בשישה שבועות או חודש תלוי במספר העמודים בספר המתורגם , הייתי מגיע עם הספר המתורגם לבעלת ההוצאה אישה מאוד חכמה, מחליף אתה כמה מלים כרבע שעה או יותר, ונוטל ספר אחר לתרגום.
לאחר שהשלמתי את הסיפור הקצר הזה, הצגתי לה אותו באחת הפעמים. הסיפור עצמו כלל ביטויים קשים מאוד, ואני זוכר שתוך כדי קריאה היא קמה ממקומה והתחילה ללכת במשרד מקיר לקיר כשהיא מוסיפה לקרוא. היא הייתה מאוד נרגשת, כי פירוט המחשבות של הדמות הדומיננטית בסיפור כללה ביטויים כמו "כלבי השב"כ צמאי הדם" וביטויי גנאי (ספרותיים) לנו כישראלים, מאחר והסיפור ביטא את מחשבותיו של פלשתינאי שכפרו סילוואן סופח למדינת ישראל ומסופר מנקודת מבטו.
בעלת ההוצאה גמרה לקרוא ואמרה לי 'אתה חייב לעשות מזה ספר'. יצאתי ממנה מאוכזב קיוויתי (השליתי עצמי) שהיא תציע לי לכלול את הסיפור בקובץ סיפורים של סופרים שונים שהיא תוציא לאור. ובמשך כל הנסיעה חזרה הביתה התפעלתי מההתחמקות הדיפלומטית שלה לא להסתבך בסיפור שנראה חריף מדי לטעמה. לקח לי איזה יום ומחצה להבין שההתייחסות שלי שלילית וחשבתי שמוטב שאראה זאת באור חיובי, ואכן אעשה את מה שהיא יעצה. לי לעשות. הבעיה הייתה איך עושים את זה, כאשר סוף הסיפור כולל במרומז גם את סוף העלילה.
הפרק הראשון כמובן היה הסיפור עצמו, הפרק השני עסק בחזרתו לכפרו של אותו ערבי המגויס לארגון טרור, ההיסוסים, המאבקים הנפשיים שמשימה כזו (רצח) יכולה לגרום, מדוע הוא נבחר? האם הוא יצליח? כיצד הוא מתמודד עם אימו שכה דומיננטית בחייו, איך הוא יסביר לה שייתכן והיא לא תראה אותו יותר, (אם הוא יצליח, או האם היא תיאלץ לבקרו בכלא אם הוא ייכשל). הפרק השלישי היווה את פריצת הדרך, בכך ששילבתי קטעי פלש בק בטקסט בין הקטעים המתארים את יציאתו למשימה, לקטעים שתיארו בפרוטרוט את התדריך המלא שניתן לו, שלא היה צורך לפרטו בסיפור הקצר, כלומר בפרק הראשון.
זהו, לאחר ההתגברות על המחסום הזה, לא התקשיתי להשלים את העלילה עד תומה.
להלן פיסקה מהסיפור הקצר שהפך לפרק הראשון של ספרי "מדעי המוות". למספר מצומצם מאוד של ידידים לקח כמה שניות להבין, כי הביטויים הקשים הם למעשה שבחים לפעולות הסיכול שלנו.
"הצעיר נע לעבר המזוקן במבוכת-מה שהבליעה אך במעט את דאגתו, ופילס דרכו בין השולחנות ויושביהם בפנים חיוורות. רבים מהסמוכים אליהם זרים בהירי שיער היו, שאף הישיבה השפופה על דרגשי העץ הנמוכים לא ציננה את התלהבותם – והרבו ללהג בשפתם המוזרה בקולות רבים, מלווים בפרצי צחוק.
בני עמו לעומתם משלחים היו בו מבטים חטופים, מהולים בסקרנות עוינת. מעולם לא נשא רגליו עד לפינה רחוקה זו של העיר, כה סמוך לגבול הישן - ואי האמון שהקרינו פניו היה מובן בהחלט. זר היה ולא הכירוהו, ורבים היו משתפי הפעולה בימים קודרים אלה; ואף גרוע מכך, כלבי השב"כ צמאי הדם, התערבו בקהלם כמו נולדו בקרבם מבלי שניתן היה לזהותם, עד כדי כך היטיבו הכלבים הללו להתערות בהם…"

© חיים קדמן דצמבר 2012 – כל הזכויות שמורות