קבלת פינם צפויה מראש

קטע נוסף ארוך במקצת מכתב היד הטרי שלי: ”יחסים בינלאומיים פלוס".
כאשר אוקסהורן נכנס לקפטריית האוניברסיטה בהפסקת הצהרים, נשמע רחש לחישות ברור בכמה שולחנות מרוחקים מהכניסה, ופנים רבות נישאו אליו. לא היה לו ספק מי נושא השיחה הנרגשת של עמיתיו. הם לא היו רבים מאחר והיה מספר מצומצם יחסית של סמסטרי קייץ השנה. אבל הרחש של שבעת עמיתיו מילא את חלל אולם הקפיטרייה. מאחר ועמיתיו נהגו לרכל עליו גם לפני ההרפתקה הדיכאונית בדרום אפריקה, כאשר ברוריה הייתה עדיין לצידו; אוקסהורן לא התרגש במיוחד, שעה שניגש לדוכן השירות העצמי לבחור לעצמו מה להעלות על צלחתו. אם בעבר הלחישות והקנאה שקרנה ממבטיהם של כמה חנונים ליטפה את האגו שלו, הפעם המצב היה שונה בתכלית. הוא אף לא חכך בדעתו האם לשבת לבד ליד אחד השולחנות המיותמים, או להצטרף לשולחן עם המקום הפנוי. שלושת עמיתיו ליד אותו שולחן כארבעת האחרים, התבוננו בו בסקרנות רבה.
הם בטח סבורים כי הגעתי באיחור בכוונה תחילה, או מפאת הבושה או כיוון שברצוני להיות המוקד לתשומת ליבם. לא אכפת לי, גם אם הייתי פוגש בכמה מהם במסדרון ונכנס יחד איתם, הם היו ממתינים שאגמור ואלך מבלי לתת את דעתם לסטודנטים שממתינים להם חבורת בטלנים שכמותם. אוקסהורן הרהר בבוז בעת שנשא את צלחתו ואת בקבוק המשקה הקל ונע לעבר שולחנותיהם, מעלה על פניו במאמץ רב חיוך מאולץ.
‘אז מה נשמע דוב, איך אתה מסתדר?’ שאל אותו מרצה צעיר שזו הייתה הפעם הראשונה בה הבחין אוקסהורן בקיומו.
‘כרגיל,’ פלט אוקסהורן בקצרה ומיד פנה לשאר השלושה ‘הי ייששכר ובני, ואתה מה שימך?’ הוא הוסיף בנימת בוז גלויה פונה למרצה הצעיר.
‘רון, זו השנה הראשונה שלי.’ הוא הוסיף במעין התנצלות.
‘נעים מאוד,’ מלמל אוקסהורן בנימת זלזול ברורה, ונפנה מיד לשניצל ולתוספות בצלחתו.
ארבעת עמיתיו בשולחן הסמוך קמו על רגליהם לאחר סיום הארוחה, ומיהרו לצאת לאחר "להתראות" קצר. גם המרצה הצעיר רון והמרצה היושב לימינו שגם את שמו לא ידע, קמו ונפרדו מדוב ומעמיתו אותו מכיר דוב היטב, בהינד ראש וחיוך מאולץ.
‘מה אצה להם הדרך יש עוד עשרים דקות עד גמר ההפסקה.’ אוקסהורן העיר בבת צחוק, הפליאה אותו העובדה שעמיתיו הם שנבוכו, בעוד הוא לא התייחס לפטפוטי הרכילות שחלקם לא הגיעו לאוזניו.
‘אין לי מושג גם אותי זה מפליא.’ העיר יששכר המרצה היחיד שאוקסהורן טיפח כידיד שניתן לסמוך עליו.
‘הם לא הפסיקו ללכלך עליי מה? ארבעת עמיתנו הנכבדים שישבו בשולחן הסמוך.’ אוקסהורן פנה לידידו הנאמן בחיוך מריר.
‘לא בכלל לא דוב, הם ריכלו קצת לא יותר מזה. אחותו של רון החדש עובדת כאחות ראשית בפנימית של איכילוב, היא שאלה את רון אם הוא מכיר אותך; היא הייתה נוכחת באותה פעם שברוריה באה לבקר אותך כאשר היית מאושפז ובתך דחתה אותה. רון כמובן עושה מאמצים להתקבל באחד מהחבורה וכך העניין בך החל.’
‘הוא שווה משהו הרון הזה?’
‘הוא מרצה מעולה דוב אחרת הנהלה לא הייתה מקבלת אותו, הוא גם נראה טוב והולך לו טוב מאוד עם הסטודנטיות הצעירות. בקיצור דוב יש לך מתחרה רציני.’ העיר יששכר בפרץ צחוק אירוני.
אקסהורןו לא הגיב וגם לא נעלב, אלא הרחיק את הצלחת הריקה למעט כמה שיירים הרחק ממנו, והגיש את בקבוק המשקה הקלה לשפתיו.
‘אז מה קורה עם רעייתך הצעירה שכולנו מחבבים, מה קורה איתה דוב?’
‘נפרדנו ואין טעם להוסיף לדבר על זה, אני מחפש אחרת נאה יותר.’
‘הייתם זוג נחמד וכמה זמן הייתם ביחד פחות משנתיים, אז מה קרה דוב?’
‘היא נדלקה על מישהו וירדה מהפסים טוטאלית, היא חיה בסרט היא לא מבינה שהוא יזרוק אותה לאחר זמן קצר.’ השיב לו אוקסהורן ופלט אנחה רוויה ברחמים עצמיים, מבטא את כישלונו הגברי בגלוי אף כנגד רצונו.’
‘היא תתעשת ותחזור אליך דוב, דברים כאלה קורים ואל תשכח שהיא צעירה ממך באיזה שלושים שנה.’
‘זה מקרה אבוד איסקה היא חסרת ניסיון וקלת דעת, אני סבור שמוטב שאמצא לי מישהי קרובה לגילי וחכמה ונאה ממנה.’
© חיים קדמן דצבמר 2018 – כל הזכויות שמורות.