התפכחות

קטע נוסף מכתב היד האחרון שלי (ה- 28) “יחסים בינלאומיים פלוס":
בשעה שבע בבוקר המחרת התעוררה ברוריה במיטה בחדר השינה הצר המסונף למשרדו של קווין, לקול נקישות בדלת הכניסה למשרד.
היא הרימה את פלג גופה העליון נשענת על מרפקיה, וקיוותה שקווין יפתור את הבעיה הזו. הוא בטח במשרד והוא שומע את הנקישות טוב יותר ממנה. אך הנקישות חזרו והתעצמו הפעם. ללא כל ברירה אחרת היא נחלצה מהמיטה כיסתה את גופה הערום בכותונת לילה, ועברה למשרד וניגשה לדלת הכניסה. לא היה לדלת חריך הצצה והיא חששה לפתוח אותה, בלעדי קווין.
‘מי זה?’ היא שאלה מרימה את קולה בחשש.
‘זה אנחנו אספאר ועימאד, צריך להכין את הסיור המתוכנן להיום...’
ברוריה נקלעה לפניקה ממש, היא הייתה חייבת להרוויח זמן ולסלק אותם מהדלת.
‘הוא יצא והוא יחזור בתשע...’
‘אבל הלקוחות נוחתים באחת עשרה.’
‘הם דחו את בואם לטיסה המגיעה בארבע אחר הצהריים, לא יתבצע סיור היום.’ היא השיבה במאמץ להישמע בטוחה בעצמה, ולא להניח לקולה להרעיד. היא שמעה אותם מתלחשים בשפתם בהתרגשות, ולאחר כמה שניות הודיע לה האחד שדיבר איתה, כי הם יחזרו בעשר.
היא פנתה לאחור לשולחן במרכז המשרד, והבחינה בנייד שלו עזוב על השולחן.
אלוהים אדירים מה קרה לו? היא הרהרה מבוהלת. הוא לא יצא אחרי שנרדמתי לאיזו מקומית שהוא איתה בקשר? לא, אם הוא השאיר כאן את הנייד, זה חייב להיות משהו הרבה יותר חמור… הוא בחובות כמו שחששתי כבר שלשום, והוא הסתלק לאיזה מקום. היא נטלה את הנייד הפעילה אותו, ובדקה את ההודעות שהתקבלו. ואכן ההודעה האחרונה הייתה מאדם איזה ג’ייסון, שדרש מקווין להחזיר לו את חובו אחרת סופו יהיה מר.
הוא עשה לי הצגה משכנעת מאוד אתמול, וגם לעוזריו הוא מכר את הסיפור על לקוחות שמגיעים היום… לא יאומן הוא פשוט הסתלק והשאיר אותי בחור הזה. אני לקום ולהתלבש להתלבש בזריזות, לקחת את מעט הכסף שנותר, ומזל שהוא לא שם את ידיו על המעט שנותר; וזהו אני צריכה להסתלק מפה לפני ששלושת עוזריו יחזרו לחפש אותו. היא החליטה וחשה לחדר השינה להתלבש.
שעה שיצאה מהמשרד ועמדה אובדת עצות, מבלי כיצד היא מגיעה לשדה התעופה; הגיע רכב נוסעים מהודר ועצר ממש לידה בחריקת צמיגים, שני גברים חסונים לבושים היטב יצאו ממנו וניגשו אליה.
‘הואילי להיכנס אתנו למשרדו של מר תמיר מיס.’ הורה לה המבוגר יותר מבין שניהם, בעוד השני אחז אותה בזרועה ודחק אותה לכיוון דלת המשרד.
‘מי אתם מה אתם רוצים ממני…?’ ברוריה מלמלה בחרדה רבה.
‘את לא צריכה לדאוג מיס, את היית אתו בזמן האחרון ואנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות.’
המבוגר יותר התייחס אליה באדיבות ורעו שאחז בזרועה נזהר לא לכפות עליה לחץ, אלא לכוון אותה בחזרה למשרד. היא נכנסה עם שני הזרים, והצעיר שחרר אותה ואסף את הנייד של קווין מהשולחן, הפעילו ובדק את תכניו.
‘אני מבין שהוא החבר שלך מזה כשישה שבועות, ובכן הוא חצה את הגבול לזימבאבה הלילה, ואני מניח שעד שנגיע לשם הוא כבר יטוס למדינה כלשהי באירופה.’
‘מה, עמדנו להתחתן...’ ברוריה זעקה בדרמטיות את השקר הלבן הזה, מצפה ששני הזרים יסייעו לה בדרך כלשהי ובלבד שהיא תהיה מסוגלת לחזור ארצה.
הסוכן הצעיר הראה למבוגר את הנייד של קווין, והלז הניד בראשו בהבנה לאחר שעיין בנייד המופעל, ופנה לברוריה.
‘תשמעי מיס אנחנו ניקח אותך למשרד שלנו ביוהנסבורג, את תמסרי לנו את כל מה שאת יודעת עליו; תחתמי על הצהרה בשבועה ונסייע לך להסתדר ולהגיע לאן שברצונך להגיע.’
‘על מה אני צריכה לחתום ולמה?’
‘אל תדאגי מיס את צריכה לחתום על הצהרה שבה את טוענת כי אין לך כל קשר להעלמות של מר תמיר, אנחנו נעיד כי בהתאם לבדיקות שלנו ברור שהוא הערים עלייך והסתלק לאן שהסתלק ללא ידיעתך.’
‘אני צריכה לארוז את החפצים שלי, אין לי כל כוונה לחזור לכאן.’
‘קחי את כל הזמן שאת צריכה מיס, רק עשי זאת בזריזות שלא נחמיץ את הטיסה של שתים עשרה ארבעים וחמש.’
© חיים קדמן2018 – כל הזכויות שמורות