עמוס עוז

היית לי המצפן המוסרי והסופר הענק, את הרצאותיך גמעתי בשקיקה. ופה אני מצ טטת אותך.


ארץ אהבתי כפי שהבטיחו לי אותה בימי תנועת הנוער לא תהיה כאן אף פעם. אם נגמור את הקטטה עם הערבים תתפתח כאן חברה לטוב או לרע, קצת דומה לפיריאוס, נפולי או קצת דומה לברצלונה. לא דומה למתקני העולם הסוציאליסטיים של אבות הקיבוץ.לפעמים מרגיש בארצי שלי גולה.

המדינה קמה מוקדם מדי, מין לידה בחודש השישי, לידת פג, המטרה היתה להביא אותם טיפין טיפין מהגולה, ולהכשירם להגיע לערב רב יהודי תוך מאה שנה, בלידה לא טראומטית בלי ניתוח קיסרי.

אנחנו לא מדב רים על הגעגועים למה שהיה פעם, אלא לךמה שיכול היה להיות. צר לי על הדבר הזה, אם ישראל תהפוך לאשדוד זה לא סוף   העולם בשבילי.

לא פעם קנית גם את הקלישאה הבנגוריונית, שהגיע לישראל איזה אבק אדם שצריך ללוש אותו ולעצב אותו מהר, ושאם הספרדים הרומנים וניצולי השואה יקראו לילדים שלהם עוזי ודני הכל יהיה בסדר.אנחנו נהיה תבנית היציקה והם יהיו המתכת ממנה יוצקים. האנשים האלה חינכו אותי ונתנו לי שיעור בענווה.

מכל הבעיות של החברה הישראלית  הענין האשכנזי ספרדי פחות מדאיג אותי היום.עולי שנות ה-50 הם בעלי הבית פוליטית בידיהם הכח, הם יודעים זאת,אני אינני מקפיא את הזמן יש בי סקרנות להיות בנעלים של מישהו אחר,מתחת לעור של מישהו אחר.

עשינו כמה דברכים רעים אולי בתום לב, אחד מהם הוא הפטרנליזם התמים כלפי העליהשל שנות ה-50, לנו יש ולכם אין, אתם תיפתחו, ואנחנו אטמנו את עצמנו לכל מי שלא חשב כמונו. יש פחד מהערבים בפרט ומהגויים בכלל, פיתחנו מין תגובת עדר כל פעם שקורה משהו נורא הולכים לצוותא כמו יהודים בזמן פורגרום שרצים לבית הכנסת.

במשך שנים במקום לנהל דיאלוג עם היריבים משמאל כולל עבדך הנאמן,בא על סיפוקו כאשר סטר להם על הלחי, הדהים אותם, לעג להם,זיעזע אותם. לכן היום אם אסע לדימונה או לירוחם אני אכיר בפחד, אקשיב לכעס, אנסה לפרוק אותם במקום להוקיע אותם. 

ירושךלים כעכת היא לא מקום לבני אדם, היא מקום ליהודים לנוצרים למוסלמים למהפכנים לפציפיסטים  לגוש אמונים, לשלום עכשיו, למצפן, לטרנספר,  לסיקריקם, לנטורי קרתא, לנשים בשחור.

באשר לקיבוץ אפשר היה למנוע או שזה נגזר כמו פצצת זמן, שהגיע זמנה והתפוצצה. אני חוחשב שזב היה טראגי, הדור השני בקיבוץ היה דור ביצועיסט מאד, דורא שכמעט לא הוציא מתוכו ארכיטקטים רק קבלנים, האנשים שהם פחות או יותר בגילי גבלו את הנחות היסוד מהזקנים המייסדים מבלי לחשוב פעמיים, כאשר נהיה מחניק הם אמרו קיבינימט, עם הנחות היסוד האלה אי אפשר לחיות. אהבתי את דור המייסדים היתה לי אינטימיות איביוולנטית עם זקני הקיבוץ, היו בהם גם יסודות שתיעבתי דוקטרינות, דוגמטיות, עריצות, מיליטנטיות, אבל האנשים האלה ריתקו אותי.

הרבה פעמים אני שואל את עצמי איך קרה שלישוב בארץ בשנות ה-30 היו 250.000 יהודים חצי תל אביב של צ'יץ. היתה מנהיגות שמבחינת שיעור הקומה שלה ראיית הנולד, המעוף והתנופה שהיהת יכולה להספיק לכל אירופה. ואילו היום יש למדינת ישראל מה שיש לה, איך זה קרה לאן נעלם הגניוס? אני חושב שקודם כל פעלה פה ברירה טבעית כמעט דרווניסטית    .

מבני דורםפ של המייסדים החלשים מתו או התאבדו או ברחו מן הארץ,נשארו רק אנשים חזקים. קשים מאד, שנית אלו היו אנשים שבגיל צעיר קבלו הכרעות ביוגרפיות קיומיות ענקיות, ברל, עגנון,  וחייצמן ב"ג, משה סנה אליהו גולומב יצחק שדה וגם מייסדי קבוץ חולדה.הם יכלו להישאר בישיבה וללמוד תורה, הם יכלו להיות קומוניסטים, ללכת לאמריקה לעשות קפיטל, או להתבולל, אבל הם החליטו ללכת להרפתקאה, הזאת, לארץ ישראל, והיא לא היתה אז איזו מניה שאתה משקיע בה קצת כסף תעלה תעלהנ, תרד תרד, היית צריך לשים בה את כל חייך ולהמר על הכל.

את ההכרעה הזאת קבלןו בחורים בגיל 16,17, מי שקבל הכרעה מסוג זה, בגיל זה, כבר יותר קל לו להחליט אם להקים עיר באמצע המדבר או לא.  לעומת זאת הדילמה שעמדה בפני הדור של רבין ואלון  ידין ושרון אם ללכת לכדורי, לקיבוץ, או להצטרף לחברה סלוני ת. 

הדור שאחריהם גם לא עמד בפני דילמה כזו.

השבר הגדול  שקרה לעם היהודי עוד לפני היטלר ייצר פרשות דרכים גדולות, שעיצבו אנשים שהיו מסוגלים לחשוב באלטרנטיבות ענקיות, ואילו בדור השני והשלישי כבר לא רואים אנשים כאלה, כן אני אגיד לך את זה בצורה בנאלית, אני מוצא פחות ופחות אנשים מענינים, יש לי בארץ  פגישות עם אנשים  שעושים עלי רושם איך אמרו פעם "בל יימחה" יכול להיות שהבעיה אצלי פחות פתוח ופחות נוטה להתרשם. אני חש באיזו היתדלדלות של הרוח,ךמרות שזה לא צריך להיות ככה.  

האינטלגנציה יותר אינטלגנטית המשכילים יותר משכילים המומחים יותר מומחים אנשים יודעים יותר שפות , קוראים ביותר שפות, קויה, של זיקנה מוקדמת, של פינוק של בכיינות, שיממון אימפוטנציה רוחנית , אז הכל עלהעעל הדעת היום המשפט האלטרנטיבי "לא יעלה על הדעת"  להתאחד, את זה אני רוצה בכל כוחי, נפלא כשזהמתרחש בכל מקום, בין גבר לאשה, בין אדם לאדם, בין מכרים, בין כוחות רוחניים,  אףעל פי שניתזים ניצוצות ומקבלים כוויות אלו הם הדברים הפוריים ביותר בעולם.

פרק על האמנות-

יש אנשים אינם מסוגלים לקלוט וממילא אינם מסוגלים להגיב, הללו הם טיפוסים אטומים, קהים נחותי מבנה, טיפוסים כגון אלה חוויותיהם מועטות רוחם זולה, רגישותם מועטה, ישנם בני אדם בעלי אפשרות קליטה, חוויה מ וגבלת האופק שלהם מצומצם וחיוור, בכוחם לחוות את הכמותי של המצוי האובייקטיבי אולם אים בכוחם לאחד את הסינטטי האיכותי. אומנים מיטיבים לשמוע שומעים ביתר דייקנות ממרחק רב יותר אוזנם קולטת את שאינו מגיע על ההוויה הפרימיטיבית, אומנים ראייתם מעמיקה יותר מחשבתם יסודית יותר, תחושתם מעודנת רכה וענוגה יותר, חוויתם חוויה אמוציונלית ודרמטית יותר משל זולתם.  

כמה שהאינטלקט הוא יותר רב צדדי יותר עזות ויסודיות הן החוויות והרגשות שלו. האינטואינטיבי והתודעתי אינם מכהים זה את זה אלא פועלים זה על זה פעולת גומלין, מעבדים זה את זה ליישות סינטטית אחת, נוצרת הקטגוריה הרוח והנשמה של האמן,

איבוד האני הפנימי של השחקן על הבמה הוא הקץ לחוויה הפנימית  מתחילה העמדת הפנים.

אנו מתפעמים מן האמנו ת הקו המלכותי, הקשר של הגוטיקה מן  הקו הרך העגול של הבארוק, מרווים את צימאוננו הרוחני במעיינות שירתם של גיתה    והיינה ומוקסמים ממחזותיהם של שייקספיר שילה וקורניי      אלו הם עמודי הטווח של תרבותנו הרוחנית האינטלקטואלית דרכן האומנות מן ההכרח  שתהיה בעלת כח קליטה ממש  כשם שהאמן הוא בעל כח יצירה, כל תקופה מוצאת את בטוי הפאתוס בצורת ז'אנרים   או סגנונות.

באמנות הציור די אם נזכיר כיוונים ואסכולות שבאומנות המודרנית דאדאיזם, פרמיטיביזם,קוביזם, ניאוקוביזם, פוטוריזם, סוריאליזם, סימבוליזם, לא איש אחד סחרחר עליו ראשו בצאתו מתערוכה של מודרניסטים קקיצוניים, הקהל הרחב מתבלבל מכיוון שאינו יודע מאיזה
צד להתבונן בתמונות מלמעלה למטה או ההיפך,ףזם לא שללה את ההקרנה הממשית. אפשר להיות נאמן לאמיתו ת והאופטיות לחוקי הפרספקטיבה לכן הרבה פעמיםלא  לחפש את המה בתמונה אלא את האיך בצורה. האסתטיקה איננה רק תורת היופי, ההרמוניה שווי המשקל בין היסודות במושגי ההרמוניה, ההרמוניה מתהווה מתוך ניגודים, האומנות יכולה למלא את יעדיה רק כאשר היא אומנו אמת (כל מילה בסלע)  כשאין היא הולכת בדרך הפשרה, שחקן המבקש לייצג בכבוד את אמונתו, חייב להיות אדם רחב אופק, עמוק מבט, בעל נשימה, לעומק זאת אם האמנות דוברת שקר הרי היא מסכה. האמנות מגשרת את היופי והטוב את הנקלה והמכוער היא מראה את כתמי האור וכתמי השמש. האמנות הגדולה    ללא כל שייכות לאסכולה או ז'אנר היא בראש ובראשונה אמיתית וכנה.

עמוס הצבר היפה הרגיש והחכם תמיד הערצתי אותך דפים אלו נמצאים אצלי מאז ימים ימימה ולאחר לכתך מאיתנו אני מקלידה זאת.

אדם מרתק.