משפחת השכול

בעולמנו יש סוגי משפחות רבים.. משפחות  ענפות.ברוכות ילדים.חד הוריות ומשפחות שכולות.. לפני כשנה כאשר בני רון ז'ל הפרח  המלבלב נקטף עי'י אלוהים. אשר גם שומע את בכי הלב. צורפתי למשפחה זו. ובמשפחת השכול ישנן תובנות רבות. שהיקר מכל לא יחזור....ואולי רק בתחיית המתים.ועלינו לתת לשמחה לחדור ללב. למרות הגעגועים והעצב.....הסובבים אותנו מצפים  שנהיה חזקים. ולכן עלינו להוות מודל לדוגמא. אך גם לא להתבייש ולבכות. כי לעתים הבכי מתגנב באמצע השמחה. אך זה נורמלי בהחלט. כי השכול מלמד אותנו להכיל גבהים של שמחה עצב וכאב. שמותר לנו לבכות. וכן.....נשמתנו יודעת מתי לבכות. ומתי לחייך.. מתי להיות ייצוגיים ולשמוח. ואם בעבר כעס רוגז אושר נחת התגוררו בחיינו. פתאום השכול הופך להיות דייר....
והכאב הגעגועים מפלחים את  הנפש....וקשה לנו להבין את הניתוק הפתאומי. ואנו צוללים למערבולת  רגשות....
לנו ולמשפחת השכול יש שפה אחרת. אנו דומים לצנצנת אטומה. ורק עד שהסובבים  אותנו. נאלצים   חלילה  לטעום מתוכנה....הם מבינים את הטעם השונה  והלא מוכר....וכדי להתגבר אנו בורחים למנהרת זמן פרטית...וייחודית...ומכירים בכך שיש לנו מחויבות להתהלך בקומה זקופה.
ובמסכת זו של  חיינו יש עת. זמנים רגעים של בכי מרורים...אולם יש גם ימים מנחמים ומרגיעים....יש לקום בבוקר ולהודות על יום רגוע  ושליו.....
למרות שאלוהים קטף מגינת משפחתנו  פרח   מלבלב....