הסיבות למרד בר-כוכבא
פרק ד' – רבי עקיבא ומרד בר כוכבא (חלק מעבודה סמינריונית)
קלויזנר (שם, עמ' 231) מעלה שאלה קשה: כיצד יכול היה רבי עקיבא, אשר ראה את חורבן הבית במו עיניו לתמוך במרד ובמנהיגותו של בר כוכבא, ואף לעשות ממנו משיח?
השאלה קשה עוד יותר, כי הרי עוד קודם מרד בר כוכבא נחשב המוצא מבית דוד כסימן מובהק של המשיח. על בר כוכבא לא נאמר בשום מקום כי הוא מבית דוד. בנוסף בר כוכבא לא עשה שום ניסים לפי המקורות התלמודיים ולפי מקורות אלו לא הצטיין בחסידות יתרה. אך רוח הגבורה שהיתה בבר כוכבא הספיקה לר' עקיבא כדי לראות בו את המשיח.
ההסבר של קלויזנר הוא שבזמן שבין החורבן למרד בר כוכבא, עמד היסוד המדיני שברעיון המשיחי כשיקול ראשון במעלה. בתקופה ההיא דרשו מהמשיח שקודם כל יביא את החרות ואת תקומת הלאומיות. באותו זמן גבר לדעת קלויזנר גם הלחץ הציבורי לצאת למרד כנגד הרומאים. קלויזנר מסיק זאת מצמיחת הכת של "אבלי ציון" באותו זמן (תוספתא, סוטה, ט"ו, סוף י"א). בנוסף, באותו זמן תיקן רבן גמליאל השני את אותן הברכות הנוגעות בבניין ירושלים, הכנת כסא דוד ובניין בית המקדש (בכר, אגדות התנאים, תרגום עברי: רבינוביץ, כרך א', חלק א', יפו, 1920, עמ' 67-68). שניים מהספרים המשיחיים ביותר שבין הספרים החיצוניים – עזרא החיצון ו"ברוך הסורי", הם מהשנים הראשונות אחרי החורבן. לדעת קלויזנר רעיון הגאולה התחזק לאחר הקטסטרופה של שנת 70.
לדעת אלון ניתן להבחין בהסתייגות או יחס שלילי של חכמים אל השלטון הרומי בכמה תחומים: בתחום המשפטי, בתחום הפינאנסי, ובתחום מפעלי ההתיישבות, ולאלה ניתן להוסיף הסתייגות בתחום החברתי תרבותי מהרומאים(תולדות, א, עמ' 335). אך לפי הדוגמאות שהוא מביא אנו רואים שמדובר ברצון לשמור על אוטונומיה בתחומים אלו, ולא על הימנעות ממגע או אי-שיתוף פעולה השלטון. אין ליפות את הדברים - בהרבה תחומים חכמים הורו לעם לא לשתף פעולה עם השלטונות, אבל בדרך כלל חיפשו החכמים דרכים להגיע למו"מ עם השלטונות ועדות לכך הן המשלחות הרבות של חכמים מלפני המרד לרומא. בתחום החברתי תרבותי אנו רואים קשרים של סיוע לעניי הגויים, אמירת שלום, שיחות וויכוחים פילוסופיים בין חכמי העמים לחכמי ישראל, דבר שחייב סובלנות וכבוד הדדיים (שם, עמ' 347). לדעתי החכמים לא הכשירו את הקרקע למרד, והמתיחויות האלו עם השלטון לא יכלו לגרום לפרוץ המרד.
החוקרים בימינו סבורים כי הגורמים המשיחיים היו המכריעים לפרוץ מרד בר כוכבא.[1] לאחר מלחמת החורבן התגברו התקוות והציפיות המשיחיות שירושלים והמקדש ישוקמו בדרך על טבעית. אמנם ליבנה וחכמיה נודע מקום מרכזי שיקומה של היהדות, לאחר החורבן, בכיוון של יצירת אפשרות קיום יהודי ללא המקדש, אך מגמות אלו לא החניקו את הציפיות לתקומתו מחדש של בית המקדש ולשחרורה מעולה של רומא.
לדעת מור, חשיבות המניעים המשיחיים לפרוץ מרד בר-כוכבא היא בכך שיש בה להסביר את עובדת פרוץ המרד בלא להתחשב ביחסי הכוחות האמיתיים בין רומא למורדים, שכן בציפיות המשיחיות כלולה ההנחה שהאלוהים יכריע את תוצאות העימות ולא כוחו הצבאי של אחד הצדדים.
לדעתי הגורם לפרוץ המרד נשאר חידה גדולה. כיצד אחרי כמה עשרות שנים אחרי החורבן הגדול שוב מכינים יהודים מרד ברומא? כיצד לאחר שנים של בניית יהדות ללא מקדש, יהדות של תורת יבנה, יש שינוי כיוון כל-כך חד ופתאומי בהלך הרוח של החכמים? פתרון החידה הוא קשה כי נותרו בידינו מעט מקורות הן חיצוניים והן יהודיים על המרד הזה.
הסבר אחד לפרוץ המרד, פיתח גודבלט במאמרו ("תמיכת התנאים או השפעת הכוהנים" )קתדרה 29) שם הוא מפתח תיאוריה כי חוגי הכוהנים הם שעמדו מאחורי המרד. להלן כמה מנימוקיו על חלקם של החוגים הכוהניים א. על חלק ממטבעות המרד מופיעה הכתובת 'אלעזר הכהן'. כלומר , אחת מרשויות ההנפקה היתה דמות כוהנית. ב . ברור שלכוהנים, כמעמד , היה אינטרס מובהק במניעת הפיכתה של ירושלים לעיר נוכרית, כפי שכנן אדריאנוס. גם שיקום המקדש וחידוש הקרבת הקרבנות היו אינטרס כוהני עליון.
ג . לדעתו , עצם התואר שנשא בר-כוכבא - 'נשיא' - רומז להשפעה כוהנית. אין כל הוכחה שראשי הפרושים והתנאים נשאו בתואר זה לפני רבן גמליאל השני. גם בספרות התלמודית אין תקדים לנשיאות מן הסוג שגילם בר-כוכבא . מדובר בנשיאות בעלת אופי אסכאטולוגי מחד גיסא , ומתחלקת בשלטון עם דמות כוהנית מאידך גיסא . המקור לתורת נשיאות זו מצוי בספר יחזקאל , והדה היחיד בספרות בית-שני נמצא בכתבי כת קומראן. אפילו צודק גדליהו אלון , הטוען שראשוני החשמונאים נשאו אף הם את התואר 'נשיא' , יש לזכור שגם החשמונאים היו ממוצא כוהני. תורת הנשיאות שהתגלמה בדמותו של בר-כוכבא נראית לגודבלט כתורה כוהנית, ומכאן - עדות להשפעה כוהנית בקרב הנהגת המרד. נשיאותו של בר כוכבא היא נשיאות נוסח אחרית הימים של יחזקאל[2].
ד . המקורות העתיקים מוסרים לנו שבר-כוכבא רדף את הנוצרים רדיפת דמים . למדיניות אנטי-נוצרית חריפה זו אין תקדים אצל הפרושים . להיפך , הן הברית החדשה והן יוסף בן-מתתיהו מסכימים שהפרושים גילו יחס סובלני כלפי ראשוני הנצרות . ואפילו התנאים של דור יבנה , אם גם גילו יחס יותר שלילי לנוצרים , ודאי שלא הרחיקו לכת עד כדי התרת דמם.
ה. בניגוד לשלבים המאוחרים של מרד החורבן , אין במרד בר- כוכבא סימנים של רדיקאליזם חברתי . דבר זה ודאי הקל על הכוהנים בתמיכתם במרד . כמו-כן , בניגוד למרד הראשון – כאשר האוליגרכיה הכוהנית, ששלטה בחסדי רומא , היססה לצאת למלחמה - במרד השני כבר לא היה למעמד הכוהנים מה להפסיד .
לדעה זו מתנגד י' בן-שלום, האומר כי באשר למעמד הפרושים בקרב העם בימי הבית השני , כבר הראה גדליהו אלון, שהם היו הזרם הראשי בעם , והם הם שריכזו סביבם את ההמונים ועמדו בראש מאבקיהם . בתקופה זו שלטו הפרושים בעם, ולכן "הרי שאין לעלות על הדעת שמרד בר- כוכבא , שהיה , כאמור, מרד של רוב העם ושהצטיין בהכנות מדוקדקות ובחשאיות למופת , והיה יכול להתבצע ללא הסכמת החכמים וברכתם" (שם, קתדרה 29).
בנוסף, לדעת בן שלום, בתוך הפרושים היו בעלי דעות קנאיות שאפיינו את בית שמאי והן לא נעלמו בתקופת יבנה.
נקודה שלישית שמעלה בן שלום, היא שבתקופת יבנה שהייתה על פניה תקופה של שיקום ובנייה שקטה, היה בה מתח דיאלקטי: "במקום אחר ניסינו להוכיח, שתקופת יבנה פותחת פתח לתהליכים , שבמוקדם או במאוחר היו צריכים להביא בהכרח לידי התמרדות מחודשת נגד רומי . ציינו שם בין היתר, שהאופי הדיאלקטי שאפיין את תכנית השיקום של ההנהגה ביבנה - תכנית ששאפה לנורמליזאציה ולמילוי החלל הריק שנוצר עם חורבן בית-המקדש מחד גיסא, אולם דגלה בסיסמה שבה האמינה באמונה שלמה, 'שבמהרה יבנה המקדש'[3], מאידך גיסא - טמנה בחובה את זרע המרד לעתיד. מסתבר, שסיסמה זו שלאורה התנהלה פעולת השיקום והאיחוד של היישוב, ושעל ברכיה התחנך הדור שישא על כתפיו את מרד בר-כוכבא, הפכה לשטר העומד לפרעון , לפצצת זמן שסופה להתפוצץ במוקדם או במאוחר . מה עוד שהשלטון הרומי בארץ לא שינה את טעמו ואת שיטותיו , שאפיינוהו לפני החורבן ושגרמו בשעתו לפריצת המרד הגדול. ההנהגה ביבנה קלטה וזרעה מבלי משים רעיונות שאפיינו בשעתו את הדרך המחשבתית והרגשית של חוגים פרושיים קנאיים, שהתרכזו לפני החורבן סביב בית שמאי ובמסגרתו. הרעיונות הללו , בלי ספק , באו לידי ביטוי מחודש ומלא בימי מרד בר-כוכבא" (שם) .
בנקודה זו יש לציין שבן-שלום הולך בעקבות אלון הכותב אף הוא על המתח הדיאלקטי שהיה כרוך בפעולות השיקום של יבנה, שלא ביטלה את התקוות למלכות המשיח, והדור של עקיבא רצה את "פרעון השטר" (ראה הערה 32)
ההשערה שלי לפתרון החידה, שאמנם לא מצאתי לה עדיין מספיק תימוכין בכתובים, היא שיהודי א"י הושפעו ממרד התפוצות בשנים 115 – 117 במצרים, קריניאקה, וקפריסין. קודם כל כי שתי המרידות הן קרובות בזמן. שנית לדעת חוקרים היו המרידות בתפוצות מלחמה בעלת אופי דתי משיחי[4]. שלישית, וזה קשור לדברים שנאמרו לעיל, היהודים נכנסו למלחמה ב"מרד- התפוצות" למרות שהם ידעו שמבחינה חומרית כוחותיהם נופלים בהרבה מכוחות האויב, וכך גם במרד בר-כוכבא.
להשערתי, בפרוץ המרד יש להאשים את ר' עקיבא והאידיאולוגיה המשיחית שלו. יכול להיות שהוא ראה באירועים בתפוצות משהו מעין "חבלו של משיח" שאחריו חייב לבוא המשיח (ראה לעיל, דיון על תפיסתם של תלמידי ר' עקיבא את "חבלי משיח", עמ' 22). דבר נוסף הוא שלא מצאתי כמעט חכמים נוספים, מאותו דור של עקיבא, שהחזיקו באידיאולוגיה משיחית כדוגמת ר' עקיבא, או תמכו במפורש בבר-כוכבא (תמיכה לקביעתי כי לא נמצאו כמעט חכמים במקורות התומכים במרד בר-כוכבא גיליתי אצל גולדבלט (קתדרה, 29 עמ' 10). לכן אני מטיל על ר' עקיבא את האחריות לפרוץ המרד[5] כאמור יש לי מקורות מועטים לביסוס השערתי.[6] [1] מנחם מור, "יהודה ורומא", יחידה 10, עמ' 23.[2] גודבלאט, "התואר 'נשיא' והרקע הדתי – אידיאולוגי של המרד השני", בתוך: מחקרים חדשים, עמ' 113 - 132.[3] גם אלון לפניו סבר כך, וראה אלון, תולדות,א, עמ', 159-166.[4] לאה רות גרסון, "יהודה ורומא", יח' 9, עמ' 112)[5] ר' טרפון אומר: אשר גאלנו וגאל אבותינו ממצרים, ולא היה חותם" דהיינו לא סיים דבריו על הגאולה, ואילו עקיבא היה מדגיש את הגאולה העתידה לבוא בקרוב (משנה, פסחים, פ"י, מ"ו). גודבלט טוען כי אין במקורותינו עדות היסטורית משכנעת לתמיכת החכמים במרד: "מה שעולה מדברי עד כה הוא , שבעצם אין בסיס לטיעון הרווח , שהתנאים היו שותפים להנהגת מרד בר- כוכבא : "אם אכן כך היה , מוזר הוא שהדבר לא השאיר את רישומו על המקורות, ובמיוחד על המקורות התלמודיים-מדרשיים . ובאין הוכחה לכך שהתנאים תמכו במרד , קשה לקבוע שתמיכה זו היוותה משענת עיקרית למעמדו של בר- כוכבא" (קתדרה, 29, עמ' 10) .
[6] בהקשר להשערתי, על השפעת מרד התפוצות אציין את הטקסט המעניין המופיע בתלמוד הירושלמי )תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק נה, הלכה א") : תני, אמר רבי יודה: ' כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (=השער הכפול של הסטואה, שדירת העמודים) של אלכסנדריאה (והכוונה למבנה של בית הכנסת האלכסנדרוני), לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי (אולם מוארך, שתקרתו המקומרת נשענה על שתי שורות של עמודים, בסגנון הלניסטי) גדולה ... ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם ... ומי החריבה? טרוגיינוס (שיבוש שמו של הקיסר טריאנוס) הרשע' ...". טקסט זה מסתיים באמירה העובדתית: "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד" המציינת את קיצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות.
תמונת מצב זו, חוזרת על עצמה מספר פעמים בטקסטים התלמודיים המקשרים בין מרד התפוצות למרידות אחרות של ישראל ברומי " :
הקול קול יעקב והידים ידי עשו, הקול - זה אדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים; קול יעקב - זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא: והידים ידי עשו - זו מלכות הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. דבר אחר: הקול קול יעקב - אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב; והידים ידי עשו - אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו (גיטין, נ"ז, ע"ב).
קלויזנר (שם, עמ' 231) מעלה שאלה קשה: כיצד יכול היה רבי עקיבא, אשר ראה את חורבן הבית במו עיניו לתמוך במרד ובמנהיגותו של בר כוכבא, ואף לעשות ממנו משיח?
השאלה קשה עוד יותר, כי הרי עוד קודם מרד בר כוכבא נחשב המוצא מבית דוד כסימן מובהק של המשיח. על בר כוכבא לא נאמר בשום מקום כי הוא מבית דוד. בנוסף בר כוכבא לא עשה שום ניסים לפי המקורות התלמודיים ולפי מקורות אלו לא הצטיין בחסידות יתרה. אך רוח הגבורה שהיתה בבר כוכבא הספיקה לר' עקיבא כדי לראות בו את המשיח.
ההסבר של קלויזנר הוא שבזמן שבין החורבן למרד בר כוכבא, עמד היסוד המדיני שברעיון המשיחי כשיקול ראשון במעלה. בתקופה ההיא דרשו מהמשיח שקודם כל יביא את החרות ואת תקומת הלאומיות. באותו זמן גבר לדעת קלויזנר גם הלחץ הציבורי לצאת למרד כנגד הרומאים. קלויזנר מסיק זאת מצמיחת הכת של "אבלי ציון" באותו זמן (תוספתא, סוטה, ט"ו, סוף י"א). בנוסף, באותו זמן תיקן רבן גמליאל השני את אותן הברכות הנוגעות בבניין ירושלים, הכנת כסא דוד ובניין בית המקדש (בכר, אגדות התנאים, תרגום עברי: רבינוביץ, כרך א', חלק א', יפו, 1920, עמ' 67-68). שניים מהספרים המשיחיים ביותר שבין הספרים החיצוניים – עזרא החיצון ו"ברוך הסורי", הם מהשנים הראשונות אחרי החורבן. לדעת קלויזנר רעיון הגאולה התחזק לאחר הקטסטרופה של שנת 70.
לדעת אלון ניתן להבחין בהסתייגות או יחס שלילי של חכמים אל השלטון הרומי בכמה תחומים: בתחום המשפטי, בתחום הפינאנסי, ובתחום מפעלי ההתיישבות, ולאלה ניתן להוסיף הסתייגות בתחום החברתי תרבותי מהרומאים(תולדות, א, עמ' 335). אך לפי הדוגמאות שהוא מביא אנו רואים שמדובר ברצון לשמור על אוטונומיה בתחומים אלו, ולא על הימנעות ממגע או אי-שיתוף פעולה השלטון. אין ליפות את הדברים - בהרבה תחומים חכמים הורו לעם לא לשתף פעולה עם השלטונות, אבל בדרך כלל חיפשו החכמים דרכים להגיע למו"מ עם השלטונות ועדות לכך הן המשלחות הרבות של חכמים מלפני המרד לרומא. בתחום החברתי תרבותי אנו רואים קשרים של סיוע לעניי הגויים, אמירת שלום, שיחות וויכוחים פילוסופיים בין חכמי העמים לחכמי ישראל, דבר שחייב סובלנות וכבוד הדדיים (שם, עמ' 347). לדעתי החכמים לא הכשירו את הקרקע למרד, והמתיחויות האלו עם השלטון לא יכלו לגרום לפרוץ המרד.
החוקרים בימינו סבורים כי הגורמים המשיחיים היו המכריעים לפרוץ מרד בר כוכבא.[1] לאחר מלחמת החורבן התגברו התקוות והציפיות המשיחיות שירושלים והמקדש ישוקמו בדרך על טבעית. אמנם ליבנה וחכמיה נודע מקום מרכזי שיקומה של היהדות, לאחר החורבן, בכיוון של יצירת אפשרות קיום יהודי ללא המקדש, אך מגמות אלו לא החניקו את הציפיות לתקומתו מחדש של בית המקדש ולשחרורה מעולה של רומא.
לדעת מור, חשיבות המניעים המשיחיים לפרוץ מרד בר-כוכבא היא בכך שיש בה להסביר את עובדת פרוץ המרד בלא להתחשב ביחסי הכוחות האמיתיים בין רומא למורדים, שכן בציפיות המשיחיות כלולה ההנחה שהאלוהים יכריע את תוצאות העימות ולא כוחו הצבאי של אחד הצדדים.
לדעתי הגורם לפרוץ המרד נשאר חידה גדולה. כיצד אחרי כמה עשרות שנים אחרי החורבן הגדול שוב מכינים יהודים מרד ברומא? כיצד לאחר שנים של בניית יהדות ללא מקדש, יהדות של תורת יבנה, יש שינוי כיוון כל-כך חד ופתאומי בהלך הרוח של החכמים? פתרון החידה הוא קשה כי נותרו בידינו מעט מקורות הן חיצוניים והן יהודיים על המרד הזה.
הסבר אחד לפרוץ המרד, פיתח גודבלט במאמרו ("תמיכת התנאים או השפעת הכוהנים" )קתדרה 29) שם הוא מפתח תיאוריה כי חוגי הכוהנים הם שעמדו מאחורי המרד. להלן כמה מנימוקיו על חלקם של החוגים הכוהניים א. על חלק ממטבעות המרד מופיעה הכתובת 'אלעזר הכהן'. כלומר , אחת מרשויות ההנפקה היתה דמות כוהנית. ב . ברור שלכוהנים, כמעמד , היה אינטרס מובהק במניעת הפיכתה של ירושלים לעיר נוכרית, כפי שכנן אדריאנוס. גם שיקום המקדש וחידוש הקרבת הקרבנות היו אינטרס כוהני עליון.
ג . לדעתו , עצם התואר שנשא בר-כוכבא - 'נשיא' - רומז להשפעה כוהנית. אין כל הוכחה שראשי הפרושים והתנאים נשאו בתואר זה לפני רבן גמליאל השני. גם בספרות התלמודית אין תקדים לנשיאות מן הסוג שגילם בר-כוכבא . מדובר בנשיאות בעלת אופי אסכאטולוגי מחד גיסא , ומתחלקת בשלטון עם דמות כוהנית מאידך גיסא . המקור לתורת נשיאות זו מצוי בספר יחזקאל , והדה היחיד בספרות בית-שני נמצא בכתבי כת קומראן. אפילו צודק גדליהו אלון , הטוען שראשוני החשמונאים נשאו אף הם את התואר 'נשיא' , יש לזכור שגם החשמונאים היו ממוצא כוהני. תורת הנשיאות שהתגלמה בדמותו של בר-כוכבא נראית לגודבלט כתורה כוהנית, ומכאן - עדות להשפעה כוהנית בקרב הנהגת המרד. נשיאותו של בר כוכבא היא נשיאות נוסח אחרית הימים של יחזקאל[2].
ד . המקורות העתיקים מוסרים לנו שבר-כוכבא רדף את הנוצרים רדיפת דמים . למדיניות אנטי-נוצרית חריפה זו אין תקדים אצל הפרושים . להיפך , הן הברית החדשה והן יוסף בן-מתתיהו מסכימים שהפרושים גילו יחס סובלני כלפי ראשוני הנצרות . ואפילו התנאים של דור יבנה , אם גם גילו יחס יותר שלילי לנוצרים , ודאי שלא הרחיקו לכת עד כדי התרת דמם.
ה. בניגוד לשלבים המאוחרים של מרד החורבן , אין במרד בר- כוכבא סימנים של רדיקאליזם חברתי . דבר זה ודאי הקל על הכוהנים בתמיכתם במרד . כמו-כן , בניגוד למרד הראשון – כאשר האוליגרכיה הכוהנית, ששלטה בחסדי רומא , היססה לצאת למלחמה - במרד השני כבר לא היה למעמד הכוהנים מה להפסיד .
לדעה זו מתנגד י' בן-שלום, האומר כי באשר למעמד הפרושים בקרב העם בימי הבית השני , כבר הראה גדליהו אלון, שהם היו הזרם הראשי בעם , והם הם שריכזו סביבם את ההמונים ועמדו בראש מאבקיהם . בתקופה זו שלטו הפרושים בעם, ולכן "הרי שאין לעלות על הדעת שמרד בר- כוכבא , שהיה , כאמור, מרד של רוב העם ושהצטיין בהכנות מדוקדקות ובחשאיות למופת , והיה יכול להתבצע ללא הסכמת החכמים וברכתם" (שם, קתדרה 29).
בנוסף, לדעת בן שלום, בתוך הפרושים היו בעלי דעות קנאיות שאפיינו את בית שמאי והן לא נעלמו בתקופת יבנה.
נקודה שלישית שמעלה בן שלום, היא שבתקופת יבנה שהייתה על פניה תקופה של שיקום ובנייה שקטה, היה בה מתח דיאלקטי: "במקום אחר ניסינו להוכיח, שתקופת יבנה פותחת פתח לתהליכים , שבמוקדם או במאוחר היו צריכים להביא בהכרח לידי התמרדות מחודשת נגד רומי . ציינו שם בין היתר, שהאופי הדיאלקטי שאפיין את תכנית השיקום של ההנהגה ביבנה - תכנית ששאפה לנורמליזאציה ולמילוי החלל הריק שנוצר עם חורבן בית-המקדש מחד גיסא, אולם דגלה בסיסמה שבה האמינה באמונה שלמה, 'שבמהרה יבנה המקדש'[3], מאידך גיסא - טמנה בחובה את זרע המרד לעתיד. מסתבר, שסיסמה זו שלאורה התנהלה פעולת השיקום והאיחוד של היישוב, ושעל ברכיה התחנך הדור שישא על כתפיו את מרד בר-כוכבא, הפכה לשטר העומד לפרעון , לפצצת זמן שסופה להתפוצץ במוקדם או במאוחר . מה עוד שהשלטון הרומי בארץ לא שינה את טעמו ואת שיטותיו , שאפיינוהו לפני החורבן ושגרמו בשעתו לפריצת המרד הגדול. ההנהגה ביבנה קלטה וזרעה מבלי משים רעיונות שאפיינו בשעתו את הדרך המחשבתית והרגשית של חוגים פרושיים קנאיים, שהתרכזו לפני החורבן סביב בית שמאי ובמסגרתו. הרעיונות הללו , בלי ספק , באו לידי ביטוי מחודש ומלא בימי מרד בר-כוכבא" (שם) .
בנקודה זו יש לציין שבן-שלום הולך בעקבות אלון הכותב אף הוא על המתח הדיאלקטי שהיה כרוך בפעולות השיקום של יבנה, שלא ביטלה את התקוות למלכות המשיח, והדור של עקיבא רצה את "פרעון השטר" (ראה הערה 32)
ההשערה שלי לפתרון החידה, שאמנם לא מצאתי לה עדיין מספיק תימוכין בכתובים, היא שיהודי א"י הושפעו ממרד התפוצות בשנים 115 – 117 במצרים, קריניאקה, וקפריסין. קודם כל כי שתי המרידות הן קרובות בזמן. שנית לדעת חוקרים היו המרידות בתפוצות מלחמה בעלת אופי דתי משיחי[4]. שלישית, וזה קשור לדברים שנאמרו לעיל, היהודים נכנסו למלחמה ב"מרד- התפוצות" למרות שהם ידעו שמבחינה חומרית כוחותיהם נופלים בהרבה מכוחות האויב, וכך גם במרד בר-כוכבא.
להשערתי, בפרוץ המרד יש להאשים את ר' עקיבא והאידיאולוגיה המשיחית שלו. יכול להיות שהוא ראה באירועים בתפוצות משהו מעין "חבלו של משיח" שאחריו חייב לבוא המשיח (ראה לעיל, דיון על תפיסתם של תלמידי ר' עקיבא את "חבלי משיח", עמ' 22). דבר נוסף הוא שלא מצאתי כמעט חכמים נוספים, מאותו דור של עקיבא, שהחזיקו באידיאולוגיה משיחית כדוגמת ר' עקיבא, או תמכו במפורש בבר-כוכבא (תמיכה לקביעתי כי לא נמצאו כמעט חכמים במקורות התומכים במרד בר-כוכבא גיליתי אצל גולדבלט (קתדרה, 29 עמ' 10). לכן אני מטיל על ר' עקיבא את האחריות לפרוץ המרד[5] כאמור יש לי מקורות מועטים לביסוס השערתי.[6] [1] מנחם מור, "יהודה ורומא", יחידה 10, עמ' 23.[2] גודבלאט, "התואר 'נשיא' והרקע הדתי – אידיאולוגי של המרד השני", בתוך: מחקרים חדשים, עמ' 113 - 132.[3] גם אלון לפניו סבר כך, וראה אלון, תולדות,א, עמ', 159-166.[4] לאה רות גרסון, "יהודה ורומא", יח' 9, עמ' 112)[5] ר' טרפון אומר: אשר גאלנו וגאל אבותינו ממצרים, ולא היה חותם" דהיינו לא סיים דבריו על הגאולה, ואילו עקיבא היה מדגיש את הגאולה העתידה לבוא בקרוב (משנה, פסחים, פ"י, מ"ו). גודבלט טוען כי אין במקורותינו עדות היסטורית משכנעת לתמיכת החכמים במרד: "מה שעולה מדברי עד כה הוא , שבעצם אין בסיס לטיעון הרווח , שהתנאים היו שותפים להנהגת מרד בר- כוכבא : "אם אכן כך היה , מוזר הוא שהדבר לא השאיר את רישומו על המקורות, ובמיוחד על המקורות התלמודיים-מדרשיים . ובאין הוכחה לכך שהתנאים תמכו במרד , קשה לקבוע שתמיכה זו היוותה משענת עיקרית למעמדו של בר- כוכבא" (קתדרה, 29, עמ' 10) .
[6] בהקשר להשערתי, על השפעת מרד התפוצות אציין את הטקסט המעניין המופיע בתלמוד הירושלמי )תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק נה, הלכה א") : תני, אמר רבי יודה: ' כל מי שלא ראה דיפלי איסטבא (=השער הכפול של הסטואה, שדירת העמודים) של אלכסנדריאה (והכוונה למבנה של בית הכנסת האלכסנדרוני), לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי (אולם מוארך, שתקרתו המקומרת נשענה על שתי שורות של עמודים, בסגנון הלניסטי) גדולה ... ושבעים קתדראות (מושבי כבוד) של זהב היו שם ... ומי החריבה? טרוגיינוס (שיבוש שמו של הקיסר טריאנוס) הרשע' ...". טקסט זה מסתיים באמירה העובדתית: "באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד" המציינת את קיצה של הפזורה היהודית במצרים כתוצאה ממרד התפוצות.
תמונת מצב זו, חוזרת על עצמה מספר פעמים בטקסטים התלמודיים המקשרים בין מרד התפוצות למרידות אחרות של ישראל ברומי " :
הקול קול יעקב והידים ידי עשו, הקול - זה אדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים; קול יעקב - זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא: והידים ידי עשו - זו מלכות הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. דבר אחר: הקול קול יעקב - אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב; והידים ידי עשו - אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו (גיטין, נ"ז, ע"ב).
תגובות
0
אהבו
0
864
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות