בנוי לזוגיות - יש דבר כזה?

סתם עוד ערב די שגרתי בפעם המי יודע כמה אני מגלה שקשר מהעבר הגיע למקום טוב יותר....אחרי.

אני כאילו השושבין הזה.

זה לא מסתדר איתי ואז פתאום היא מגיעה למי שזה כן מסתדר.

ואז אני לא יודע אם לשמוח שהן מאושרות אחרי או אולי לקנא בגברים האלה שכן מצליחים לזכות במה שאני לא זכיתי.

אז אני שם את הבלבול בצד ותוהה עם עצמי.

בשנה הבאה אהיה בן חמישים.

הייתי נשוי שמונה שנים וניהלתי מערכת יחסים של עשר שנים אז את זה אפשר להכניס לרזומה.

אני כן מסוגל להיות בקשר זוגי לטווח ארוך,הוכחתי את זה.

ומצד שני רוב חיי לא הייתי בזוגיות ויש בחיי הבוגרים יותר קשרים קצרים מאשר ארוכים.

אז מה זה אומר עלי?

אגב,מקומות עבודה... בול אותו דבר!

הרבה מקומות שעבדתי בהם מקסימום שנה.

שני מקומות בדיוק שבכל אחד הייתי שנים...הראשון חמש שנים והשני שמונה שנים.

האם זה אומר שקשה לי להתייצב אבל אני מסוגל לזה?

אני כן יודע שאני רוצה אהבה וזוגיות טובה אבל המילה הזו "רוצה" היא מילה שלא אומרת הרבה.

כל אחד רוצה וילה.

כמה מאיתנו באמת מתאמצים כדי להצליח לקנות וילה?

הבעיה שלי היא שאני בכלל לא בטוח שסולם הצרכים שלי מתאים לסולם הצרכים של רוב הנשים בטח בגילי.

צרכים פיזיים,רגשיים,שכליים....

צרכים שכליים אצלי למשל הם דבר כמעט מובן מאליו כי אני מחשיב עצמי מאוד אינטליגנט בלי צניעות אז אני כמעט לא מתעסק בזה.

צרכים פיזיים - נקודה כאובה מעט כי בעבר שלי היו חלקים נהדרים בקטע הזה אבל גם...צלקות כואבות מאוד.

לא מוכן לתת לחלק הזה להיות במרכז העולם שלי אבל גם לא רוצה לבטל אותו לחלוטין. רוצה לתת לזה מקום קטן אבל קיים.

צרכים רגשיים ... יותר מהכל! ובכל שנה יותר!

כאילו השנים חולפות והריקנות הרגשית בפנים מזכירה לי שאולי אולי יגיע הרגע שההזדמנות להרגיש נאהב ומחובק ונתמך(במובן של קבלה לא מותנית) תעלם לה.

אז היום אני נמצא בשלב בחיים שיש בי עדיין אמונה שאם רק ארצה חזק מספיק אולי אוכל להגיע לזוגיות טובה.

נשים מהעבר שנשארו ידידות תמיד מאחלות לי שאמצא את האהבה הנכונה בשבילי.

כן,בטח...להן קל...רובן מצאו את האחד שלהן מיד אחרי....כבר אמרתי...אני השושבין....קמע המזל שלהן.

הן הגיעו למקום המאושר ואני נשארתי במקום הבודד.

בררנות?

דווקא אומרים לי שזה הפוך אצלי.... שכל מי שלוקחת יוזמה ומראה עניין אני ישר נענה.

זה לא מופרך לגמרי כי באיזשהו מקום זה מקל עלי.

אני לא אדם יוזם מטבעי ואם זה לא משהו שחשוב לי ממש אני הרבה פעמים אוותר במיוחד אם זה כרוך בסיכון או חשש להיפגע(כן,רגישות יתר...עוד בעיה).

מצד שני יש הרבה דברים בחיים שסימנתי מטרות והגשמתי.

תואר שסיימתי,עבודות טובות שמצאתי,חתונה ילדים... 

לא יכול לומר שהחיים שלי עברו בבזבוז או ללא משמעות.

ובכל זאת... יותר מדי רגעים אני מרגיש שאנשים סביבי ממשיכים קדימה ואני תקוע.

בסופו של דבר לא יהיה מנוס...

בלוגים זה לא פתרון לבדידות.

אני אצטרך לקחת יותר יוזמה.

עשיתי את זה בעבר.

כנראה עכשיו זה יהיה קשה יותר.

אני פגיע יותר,רגיש יותר,רוצה יותר אבל גם פחות מסוגל להגמיש את עצמי מבעבר.

לא יודע אם זה מקום שאפשר לבנות ממנו קשר יציב.

אבל נפש שאין בה אהבה לאורך שנים היא נפש חולה ואני לגמרי מרגיש שהנפש שלי היא ככה.

סף הרגישות שלי באמת עולה ולא רק שאני בוכה מכל סרט מרגש וכל שיר קצת נוגע, יש מצבים שבנהיגה הארוכה שלי בדרך לעבודה או בחזרה תוקפות אותי מחשבות שמציפות גם דמעות.

זה קורה ואני יודע שזה בא ממקום של עצוב עמוק.

אדם יכול להתחזק בדרכים רבות.

אבל הוא צריך לבחור לעצמו את הדרכים שמתאימות לו.

אז עכשיו אני בחודש מאי.

והבלוג הזה ישחרר טיפה מועקה שהצטברה(כן,זה בהחלט קורה כשאני רואה עוד אנשים שהמשיכו קדימה ונשארתי מאחור...זה טריגר מאוד חזק עבורי).

אבל בחודש יולי אחרי שיסתיימו שלושת חודשי ה"ניסיון" מבחינתי בעבודה החדשה ואחרי שנראה שהכל עובר בסדר אני אהיה חייב לעבור לשלב הבא בחיים שלי.

הקיץ יוקדש לדרכים חדשות או ישנות להכיר,ליצור יותר קשרים חברתיים...להרגיש פחות לבד.

לפני חצי שנה בדרך חזרה מסופש נהדר של הרקדת נוסטלגיה בתל חי נסע איתי איש נחמד מבוגר יותר שאמר לי "אתה במצבך צריך כל יום לרקוד בחוג אחר,שם תכיר נשים,יהיו לך קשרים חברתיים...אז מה אם אלה לא ריקודים ישנים".

נו,כנראה לא אשמע בעצתו מילה במילה כי אני לא יכול לכפות על עצמי פעילויות שאני לא אוהב.

מאותה סיבה אני לא מצטרף לטיולים ואגדות כי רוב הטיולים שם תכל'ס די משעממים אותי.

אני אדם של בית,מקסימום ערבי קריוקי,סרט טוב אבל "לתור את הארץ" פחות מדבר אלי.

אצטרך לעשות את הדברים בדרך שלי.

אתרי הכרויות? זו גם אופציה אם כי אני לא בטוח שיש לי סבלנות לכל הדייטים האלה על כוס קפה שנראים ונשמעים כמו ראיון עבודה.

אותן שאלות,אותן תשובות...ושני הצדדים עסוקים יותר מדי במה להגיד ומה לא להגיד ואיזו מסיכה לשים על הפנים היום.

צריך סבלנות בשביל זה.

זו בחירה ללכת בדרך הזו.

אני זוכר לפני כמה שנים שממש עשיתי רשימת פעילויות שמדברת עלי.

אולי אעבור שוב על הדברים.

ערב של "בוביזמר" למשל.

שירה בציבור באוירה טובה עם אנשים שמחים.

אף פעם לא העזתי להגיע לערב כזה לבד.

תמיד עם חברים,בנות זוג...אפילו את הבנות שלי הבאתי כמה פעמים.

אבל לבד לגמרי לשיר בין זרים???

ומצד שני אני מכיר את כל השירים ואוהב לשיר אז אולי כן.

טוב,אין טעם סתם לזרוק מילים.

השעה כמעט 11 וחצי בלילה וגם מחר אני צריך לקום לפני שש בבוקר אז מוטב לסיים.

היום במסגרת רשימות שירים שאני מעלה לפייסבוק שלי נתקלתי בשיר שקט של אילנה אביטל בשם "למה עצוב לי".

תרגום של שמרית אור לשיר מהמם של אנה ויסי מאירוויזיון 1982 ושיר שמחבר שתי אהבות ענקיות שלי... שירים עבריים ושירי אירוויזיון.

אולי לא מקרי שנתקלתי בשיר דווקא הערב.

אחרי תקופה ארוכה מדי של טלטלה רגשית קשה בתחום הקריירה אני מרגיש התחלה של יציבות מסוימת וזה כנראה הזמן של הלב שלי להזכיר לי שיש עוד דברים שם ברשימה שלא הושגו ושהבדידות ....גם היא שם ומרימה ראש...לא הולכת לשום מקום גם אם לפעמים אני עסוק מדי מכדי להכיר בה.

טוב,אבל לפחות יש לי מושג כלשהו מה המטרה וזו התחלה של הדרך להגיע אליה.

רק עוד קצת... פחות מחודש וחצי.... ונראה איך הופכים עוד דף בדבר המוזר הזה שנקרא "החיים".