ויק מוניק אמן הזבל הברזילאי

ויק נולד בסן פאולו 1961, עסק בתחילת דרכו בצילום ובפיסול.

חיים שלמים רוחשים שם בהררי הזבל, אנשים שנסיבות חייהם טלטלו אותם לחיות באשפה מצחינה ולשרוד בהררי פסולת של אנשים אחרים. לגדל ילדים שהעתיד שלהם דומה, ועם זאת לצחוק,לא לאבד תקווה, ולהישאר אנושיים, אלו הם ה"קטאדוס" המלקטים את הזבל.

אוספי הזבל מפתחים תיאוריות פילוסופיות  מרתקות תוך כדי ליקוט ומיון האשפה, המגיעה במשאיות ענק, הפורקות את שבעצם הופך להיות לחמם.

ויק חיפש דימויים לאמנותו חיפש אמירה שתוכל לבטא את קולם של המלקטים ואת קולו.הוא האמין שבכוחה של האמנוןת לשנות את חייהם של האנשים האמין בעוצמת רוח האדם, וחיפש דרכים להפיח רוח בחומר.

הוא היה קשוב לרחשי ליבם של האנשים, רצה להיטיב עימם, בהפעלתפ ובחשיפתם לאתגרים חדשים, רצה לרתום אותם בכל השלבים האומנותיים, הם היו פעילים בכל השלבים, ממש לבכות מהתרגשות לראות את הכבוד שנתן להם (מעולם לא שכח מאין בא) זו הגדולה,והגאווה בעיסוק המפרנס אותם.

מוניק הוא אמן המייצר אמנות מכל דבר, הוא משתמש בחומרים יומיומיים מפתיעים, ביצירותיו, סוכר, יהלומים, חוטים ,פקקים שןוקולד, אבק, עבודותיו מציגות תעוזה ואירוניה, עם הגיעו לניויורק ב-1983 ערך תערוכה ראשונה בסידרה שנקראה "ילדי הסוכר", שבה צילם משפחות של עובדים במטעי הסוכר, לאחר מכן צייר את דיוקנותיהם, וצילם אותם.

ב-201-0 ביימה לוסי ווקר סרט תיעודי אשר הציג את עבודותיו באת מהמזבלות הגדולות בעולם, בפאתי ריו דה ז'ניירו מתפעם ומתפעל שוב ושוב איזה יצירות מהחומרים שאנו זורקים, ואתה חושב איך עושים את זה? כן, עם כשרון רב, עם דמיון פורה, 

תערוכתו ב-2013 חושפת את הקהל הישראלי לאמנות בינלאומית במיטבה, חושף סיפור חיים אנושיים של גברים החופרים בזבל המקבל מעמד שונה, והופך מסתם זבל, לתערוכות המובילות ברחבי העולם. נאיך חומרים אלו הופכים לאנשים שמחים ועצובים לבעלי חיים,המשוועים לתשומת לב, לצמחייה בצבעי ירוק משתנה, פסלים יפהפיים, צבעוניים, כן, הם מתרוצצים בעולם, ונמכרים בסכומים.  

שאפו על הכשרון ועל זה שלא שכחת מאיפה באת, זה משאיר אותך אדם ענו ונפלא.