הבדחן מבגדד בדיחותיו וחידודיו

אבן א?ל?מ?ג?אז?ל?י בדחן היה בבגדאד, שהיה משמיע בדיחותיו וחידודיו בשווקים. היה חריף ושנון ביותר וכל שומעיו היו צוחקים למשמע דבריו. סח אבן א?ל?מ?ג?אז?ל?י: יום אחד עמדתי בתוך חבורת אנשים, משמיע בדיחותי, והנה אחד ממשרתי הכליף אלמ?עת??צ?'ד עומד מאחורי גבי.

התחלתי לספר בדיחות על משרתים. מצאו הבדיחות חן בעיניו ונסתלק. כעבור שעה חזר, החזיק בידי וסיפר: "עמדתי לפני אדוני, נזכרתי בבדיחתך וצחקתי. נזף בי אדוני ואמר: 'מה לך צוחק?' עניתי: 'בשער הארמון עומד אדם בשם אבן אלמגאזלי המספר בדיחות, שלשמען יצחקו גם השכולות.'

ציווני המלך להביאך לפניו, אך תנאי אני מתנה עמך שתזכני במחצית הפרס." חשקתי בפרס ואמרתי: "אדוני, עני אני ומטופל בבנים, שמא תסכים לששית הפרס או לרבע?" סירב. הכניסני לפני הכליף. נתתי לו שלום. ענה לי שלום והוסיף לעיין בספר שבידו. אחר סגר את הספר, נשא ראשו אלי ואמר: "האתה אבן א?ל?מ?ג?אז?ל?י?" עניתיו: "כדבריך, אדוני." אמר: "הגיעתני השמועה שאתה מספר בדיחות נפלאות." אמרתי: "נגיד המאמינים, הצורך מוליד את התחבולה. מאסף אני סיפורים המושכים את לב הבריות כדי לזכות לחסדם.

אמר: "השמיעני את אשר עמך. אם תצחיקני אגמלך חמש מאות דרהם. אם לאו - אחבוט אותך בילקוט העור עשר חבטות." אמרתי בלבי: אין מלך מלקה אלא בדבר רך וקל. נשאתי עיני והנה ילקוט עור תלוי בפינת הבית. הרהרתי: עד מה שגיתי! שמא אין הוא ממולא אלא אוויר בלבד? אם אצחיקנו - אקבל פרס. אם לאו - חבטות בילקוט נפוח מה הן?

התחלתי לספר את המעשיות, הבדיחות והחידודים שידעתי. לא הנחתי מעשייה ערבית, נבטית, סנדית, כושית, תורכית ואחרות שלא סיפרתין לו עד שאזל כל מה שבידי. צמרמורת אחזה בכל גופי, כאב ראש תקפני וזיעה קרה נטפה מכל יצורי גווי. כל המשרתים והנערים שעמדו מאחורי התפקעו מצחוק, והכליף - כנציב אבן, זועף, ללא בת שחוק או חיוך.

אמרתי: "תם אוצרי! בי נשבעתי, כמוך מימי לא ראיתי." אמר לי: "העוד עמך?" אמרתי לו: "נותרה לי בדיחה אחת בלבד." אמר: "השמיענה." אמרתי: "הבטחת לגמלני עשר חבטות. אנא, הכפילן והוסף עשר חבטות אחרות." ביקש לצחוק, אך התאפק ואמר: "כדברך כן נעשה."

אחר כך אמר לנערו: "קחנו." כפפתי את גבי והונחתה עליו חבטה אחת בילקוט העור. דימיתי כאילו סלע התמוטט עלי, כי היה הילקוט ממולא חלוקי אבנים עגלגלות. לאחר עשר חבטות נדמה לי כאילו צווארי נכרת. אוזני צוללות וזיקי אש ניתזים מעיני. צווחתי: "אדוני, יש עצה עמדי!"

הפסיק לחבוט בי, לאחר שגמר אומר להנחית עלי עשרים חבטות. אמר: "הגד עצתך ונשמענה!" אמרתי: "מלכי ואדוני, אין בדת מידה משובחת מנאמנות ולא מידה מגונה מבגידה. התחייבתי לתת למשרת שהביאני לכאן מחצית הפרס שאקבל, רב או מעט. נגיד המאמינים הכפיל בחסדו ובטובו את הפרס. מחציתו קיבלתי ונשארה המחצית."

פרץ המלך בצחוק למשמע אוזניו עד שכמעט נפל לאחוריו. לא פסק לספוק כפיו ולרקוע ברגליו. כששקט, פקד את עוון המשרת עליו ואמר: "הביאוהו לפני." ציווה לחבטו. אמר: "מה פשעי?" אמרתי לו: "זהו שכרי ואתה שותפי. אני קיבלתי את חלקי, ואתה - חלקך לפניך!"

כשנחתו החבטות על גבו הוכחתיו ואמרתי לו: "אמרתי לך, כי עני אני ועמוס בבנים. קבלתי לפניך על דלותי ועניותי. אמרתי לך: טול רבע או ששית, ואתה אמרת: לא, כי מחצית אקח. לו ידעתי, כי נגיד המאמינים, יאריך האל ימיו, גומל בחבטות הייתי נותן לך כולן."

שמע המלך את תוכחתי למשרת וצחק שנית. כשקיבל המשרת את חלקו, הוציא המלך צרור של חמש מאות דרהם ואמר: "זאת הכינותי למענך, אך אתה בטובך צירפת שותף לעצמך." אמרתי לו: "היכן הנאמנות?" חילק את הצרור בין שנינו ונפטרתי מלפניו. הסיפור נלקח מתוך אנתולוגיה של הספרות הערבית העתיקה